באמצעי התקשורת שלנו, ההתייחסות למונח תרבות הוא מצומצם ביותר. שם מסתפקים ביצירה המוסיקלית , ביצירה התיאטרונית וביצירה הספרותית , וכן ביצירה הציורית והפיסולית . כל מה שמחוץ לתחומים הללו לא נחשב על ידם כבר התייחסות תרבותית. לעיתים רחוקות יש התייחסות ליצירות קולינריות מיוחדות. אבל האכילה עצמה לא תמיד זוכה ליחס כבוד של מאפיין תרבותי. המיוחד בתחומים הללו שהם כולם מדידים. שבהם ישנם תוצרים ממשיים , שאפשר למדוד, להעריך , לכתוב על.... לדבר על... לצלם , להשמיע , להציג...וכו'. 

ואולם , אין כמעט שום תחום של הפעילות האנושית שאיננו מאופיין כתרבות של משהו : אופן ההתייחסות שלנו לזולת הוא "תרבות חברתית", בזבוז הכספים שלנו הוא "תרבות צרכנית", הפעילות הגופנית שלנו היא "תרבות גופנית" . אפילו צורת הבילוי המשפחתית שלנו היא "תרבות משפחתית". וצורת הפניה שלנו לזולת היא "תרבות הפניה"...וכו'  

יש לנו הרי מטבעות לשון כמו "תרבות לבוש" "תרבות דיבור" "תרבות אכילה" ואפילו "תרבות אוכל" ו "תרבות פנאי" ו "תרבות קריאה" ו "תרבות צפייה בטלוויזיה"... בהקשר של "תרבות הפניה" אני רוצה לספר קוריוז. 

בראש העין של ילדותי ההתייחסות בין האנשים כללה המון מרכיבים אבל גם ובעיקר נגיעות . אתה מדבר עם מישהו, ותוך כדי שיחה ישנן המון תנועות ידיים ובעיקר גם נגיעות הדדיות שבאות להעמיק את משמעות הנאמר. כל אמירה תוגברה בנגיעה משלה. לעיתים מעצימה את הנטען ולעיתים מרככת, הכל לפי ההקשר. שפת הנגיעות , מסתבר, הייתה עשירה מאוד. לא כל נגיעה דמתה לחברתה. ישנן נגיעות עם ניואנסים כל כך עדינים שבלעדיהן העברת המסרים הווקאלית לקתה בחוסר דיוק משמעותי . הנגיעות היו בהחלט דרך הֵתְקַשרוּת נוספת ולגיטימית , שיצקה המון אמון והמון אמונה בין המדברים . 

אחד המשפטים השגורים אז היה : "נגיעה לא משקרת". קשה מאוד לטעון טענה שקרית ולתמוך אותה בנגיעה מתאימה. כי אין בנמצא נגיעה שקרית שיכולה להתאים לאמירה כזו. ולכן עדיף היה להימנע בכלל מנגיעה. אלא שאז העדר הנגיעה התומכת , לא רק שמחליש מאוד את הטענה אלא שהיה גם מעורר חשד לגבי עצם אמיתותה ...וכו' 

באותה דרך נהוג היה גם לחתור בתוך הקהל. במקרים של צפיפות אדם במרחב נתון בנסיבות שונות , הרי ברור שרמת השאון מנטרלת כל אפשרות לתקשורת ווקאלית בין האנשים. לכן, היה נהוג ומקובל להתקדם בתוך האנשים באמצעות נגיעות קלות. לא סתם נגיעות , אלא נגיעות מכוּוַנות וּמְכַוְונוֹת . נגיעה מימין ביקשה הזזת הגוף לשמאל והפוך. נגיעה משמאל ביקשה הזזת הגוף לימין . אפילו הנמכת קומה והגבהת גוף היו חלק מלכסיקון הנגיעות . והכי מרתק הוא שהנענה לנגיעה נע ימינה או שמאלה לפי המתבקש, מבלי להפסיק את שטף שיחתו עם חברו ומבלי לקטוע את המעשה שהוא שקוע בו באותו הזמן. אין ספק שזו הייתה שפה עשירה ומשמעותית ביותר.

לימים , כשגדלנו קצת וכבר הסתובבנו בחוצות פתח תקווה ורמת גן. באחת הפעמים הראשונות שיצאנו מראש העין נסענו לחגיגת יום העצמאות בכיכר אורדע ברמת גן. רמת הרעש הייתה גבוהה במיוחד. גם רמקולים וגם המוני אדם שצחקו וצעקו והרעישו... שמחת יום עצמאות אמיתית. לא היה שום ספק שאין טעם להשתמש בתקשורת ווקאלית . 

שם בתוך הקהל הצפוף הזה ניסיתי להתקדם תוך שימוש בשפת הנגיעות. ומה רבתה תדהמתי ועלבוני מתגובות האנשים. לא רק שהם לא הבינו את כוונתי בכל נגיעה ונגיעה – הם פשוט פעלו הפוך ממה שהתכוונתי ולא אפשרו לי להתקדם, ולא רק זאת, אלא אף צעקו עלי ונזפו ועלבו בי, תוך שימוש במילות גנאי מהקשות ביותר שאפשר היה להטיח בילד... שיוצא בפעם הראשונה מחוץ לעיר שלו. אני כבר לא זוכר ממש מה היו המילים הקשות, אבל את תחושת העלבון והעליבות שחשתי אז, נשאתי בתוכי זמן רב. כמובן שמבחינתי, כל חגיגת העצמאות נגמרה. 

החוויה הזו לא הייתה רק נחלתי. כל החברים שבאו איתי חשו את אותו דבר. לכן פנינו כולנו לתחנת האוטובוס וחזרנו כולנו לראש העין נעלבים ופגועים מאוד. לא דברנו על הניסיון הזה יותר, כי בזמנו לא הבננו במה טעינו ? שנים רבות לאחר מכן, כשאחד החברים שחזר מטיול בדרום אמריקה , סיפר בצחוק ובלעג איך ששם מדברים בידיים ואפילו נוגעים כל הזמן, צף ועלה הסיפור שלנו . אנחנו כמובן סיכמנו בינינו שזו התנהגות אופיינית של חברה פרימיטיבית.... ואנחנו כבר לא כאלה . כמובן ....!

אין ספק שהחוויה הזו משקפת את הבעייתיות של המושג "תרבות ישראלית" . האם התרבות הזו כוללת אינטראקציה חברתית נגענית או רק ווקאלית ? אם כן, למה הנגענות הזו לא מוכרת ברמת גן ? ואם לא , אז מה מקומה של התרבות המקומית בראש העין ? האם היא בכלל חלק מהפסיפס התרבותי הישראלי או לא ? אלא שהשאלות הללו הן חלק מהבעייתיות של מה ישראלי  

ומה לא ? בכך ניגע בהמשך הדיון. בינתיים נחזור לדיון במונח "תרבות".

אם נסכם את מה שאמרנו עד עכשיו לגבי המונח הזה, הרי שכבר ברור שלא מדובר רק בהתנהגויות אופייניות של חברה נתונה , אלא במכלול שלם של מרכיבים אופייניים , שצורת השימוש בהם היא התנהגות תרבותית כלשהי. אבל הם עצמם אינם בגדר התנהגות, אלא בגדר מרכיבים.  

למשל : יש מטבח צרפתי והוא מכיל מגוון שלם של ניחוחות של טעמים ושל צורות שבגללם אפשר בקלות לזהות ארוחה צרפתית כארוחה צרפתית. אבל במקביל לכך ישנו הסגנון. צורת ההגשה, אופי הכלים , סדר האכילה – מה אוכלים קודם, מרווחי הזמן בין מנה למנה סוגי היין.. וכו' שהם בגדר דרכי אכילה אופייניים בארוחה צרפתית. 

את דרכי האכילה נוכל לתאר כהתנהגות בעת הארוחה, אבל את המאכלים עצמם לא נוכל לתאר כמנהגים , אלא כמרכיבי מזון צרפתיים אופייניים .

באותה דרך היחס בין המלבושים ובין צורת השימוש בהם . וכן היחס בין צורת ניהול דירת המגורים : מי עושה מה , ואיפה ? האם ביחד או לחוד ? ...וכו', ובין הדירה עצמה , שגם היא מורכבת מפרטים אופייניים , כגון : סוג אבני הבניין, חלוקת החדרים, צורת הגג , תכולת המטבח, סוג הרהיטים...וכו'

כלומר : המונח תרבות כולל בתוכו גם התנהגויות וגם מרכיבים . אבל האם זה הכל ?  

איפה עומדת הבדיחה ? הרי ברור שמה שמצחיק בני חברה אחת נשמע זר ומוזר ובכלל לא מצחיק את בני החברה האחרת. אחד המאפיינים של קליטה מוצלחת של עולה חדש הוא השלב שבו הוא מתחיל לצחוק מאותן בדיחות שמצחיקות אותנו . ברגע שהוא עושה את זה, מבחינתנו הוא הפנים את הנחות הייסוד שבייסוד הבדיחה שמצחיקה אותנו. כלומר : כמונו, הוא רואה את האבסורד או את הציניות או את הלעג...וכו' . הוא קולט את המצב שמצחיק אותנו, וזה אומר שהוא הפנים את הנחות היסוד של התרבות שלנו כחברה . לכן הוא נקלט.

ואיפה עומדת ההיסטוריה ? הגורל המשותף , האמונות והדעות , הריקודים האופייניים , הצלילים שמרטיטים אותנו ...וכו' מאפיינים תרבותיים שאופייניים לנו ולא לאחרים . 

אין ספק שהמוסיקה שערבה לאוזנינו נשמעת זרה , צרחנית וחורקת באוזני אחרים . ואין ספק שתפיסות משותפות של היסטוריה משותפת ושל אמונות ייסוד משותפות המסבירות לנו את הקיום האנושי הכללי ובתוכו את הקיום שלנו כיחידת לאום ייחודית, הן הן שמעצבות את ההתנהגויות שלנו בהווה . 

הנושא הביטחוני למשל : כולו טעון תחושות כבדות של נרדפות ושל סכנה קיומית מתמשכת המוזנת מההיסטוריה פוגרומית משותפת לכל קהילות ישראל בגולה, החל מיציאת עם ישראל לגולה ועד השואה האיומה והנוראה , במשך למעלה מאלפיים שנה. יש דברים שעוברים בגנים. והאיום הקיומי התמידי שמרחף מעלינו כעם וכמדינה כל כך הרבה שנים , הוא אחד מהם

.

מוסיקה שערבה לאוזננו, פירושה שהתרגלנו אליה, ששמענו אותה מילדות, שכל צליל וצליל מתחבר אצלנו להקשר נעים של שהייה עם אמא , עם אבא , עם המשפחה, עם החברים , הדודה , הדוד ... וכו'. מצבים של הקשבה משותפת , הרקדה משותפת , עשייה נעימה כלשהי שבאופן בלתי מודע צפה ועולה במוחנו בכל פעם שאנחנו מקשיבים לאותה מוסיקה. אח"כ אנחנו לומדים לאהוב מוסיקה אחרת שעולם הצלילים שלה קרוב לזה שאנחנו מתרפקים עליו...וכו' עד שבסופו של דבר אנחנו יכולים לומר על מוסיקה כלשהי שהיא המוסיקה שלנו כעם , כחברה . בשלב הזה המוסיקה הופכת להיות מרכיב תרבותי האופייני לחברה שלנו .

באותה דרך ניתן לומר על עולם החוויות המשותף לכולנו. אחד העקרונות בהם משתמש האדם להבטחת קיומו בטבע הוא עיקרון הניסיון והטעייה. כך יודע האדם מה אסור לו לעשות ומה מותר לו. מה מגביר את בטחונו ומה מערער אותו. מה מרחיק פגע – רע ומה מקרב אותו..וכו' כלומר : עולם התנסויות משותף מן הסתם מעצב תפיסות חיים דומות.

העם היהודי לדורותיו, חי בין העמים בקהילות קהילות. אפשר להניח שצורת החיים הזו התפתחה בקרב העם, כמענה לאיומים דומים שאפיינו את היהודים בכל מקומות מושבותיהם. בנוסף לכך, מעצם קיום צורת החיים המשותפת לכלל העם , אפשר לומר שעולם החוויות הכללי של כל חלקי העם , יהיה בעל בסיס התנסות משותף באופן נרחב. ואם כך, אז על בסיס עקרון הניסוי וטעייה האנושי, אפשר להסיק שקיים דמיון גדול בתפיסת העולם המאפיינת את היהודים ברחבי העולם יהא אשר יהא מקומם .

בנוסף לכך, התכנסנו לנו במדינה קטנה יחדיו, עם עבר בעל אלמנטים דומים מצד אחר, ועם חוויות התנסות קיצוניות המשותפות לכולנו בהווה , מעצם ישיבתנו יחדיו בחלקת הארץ הזו מצד שני. כך שבהכרח מתעצבת לה תפיסת עולם האופיינית לנו כעם וכחברה .

כלומר : אי אפשר להבין את האוריינטציה הכללית שלנו כחברה בלי ליצור זיקה ברורה בין ההיסטוריה , הגורל , צורת החיים הקהילתית, הערבות ההדדית ומערכות האמונה והדעות שהתפתחו  

אצלנו בתקופת הגלות. 

היחס שלנו לחיי אדם שונה לחלוטין מזה של יתר העמים אפילו הדמוקרטים שבהם. הסולידריות החברתית שלנו, נשענת על מאות שנים של ערבות הדדית, ולכן היא בהכרח שונה מזו של יתר העמים. הנושא הזה מצריך דיון נפרד שפה זה לא המקום, אבל רק נציין שהתרסקות הסולידריות החברתית בארץ נובעת בעיקר מכך שהעדפנו לאמץ מאפייני סולידריות קוסמופוליטיים השונים לחלוטין מאלו שהטמענו לתוכנו במהלך הדורות.

קיצורו של דבר הוא , שאי אפשר לנסח מערכת תרבותית תוך ניכור והתנכרות למה שהועבר אלינו מהדור הקודם . האמונות שלנו בהווה הם בין השאר גם פועל יוצא מעולם העבר שלנו ואין לנתק את הקשר הזה.

יחד עם זאת נדגיש שלא את כל מה שמועבר לנו מהעבר אנחנו מאמצים במלואו. מתייחסים ? כן בהחלט . מתוודעים לקיומו ? כן בהחלט . מאמצים אלינו , לתוך התרבות העכשווית שלנו ? זה כבר לא . אנחנו משאירים לעצמנו את החירות להכריע בעצמנו מה מתוך כלל היצירה שלנו בדור הזה מועבר הלאה בלפיד המורשת לדור הבא ובתוך זה מה מועבר דרכנו ועל-ידינו ומה לא מועבר דרכנו מהדורות שקדמו לנו. בדיוק כמו שהדור הבא יכריע בעצמו מה הוא מאמץ ממה שאנחנו מעבירים ומה הוא אינו מאמץ .

לסיכום : המונח תרבות חייב לכלול בתוכו גם מרכיבי תרבות , גם מאפייני תרבות וגם דרכי עשייה, או התנהגויות אופייניות . ומכיוון שאת כל אלה מפתחת החברה האנושית בהתאם למגבלות שלה , לרצונות שלה , למערכת האיומים שפועלת עליה , למאגר המשאבים שעומד לרשותה ...וכו' . לא נוכל אלא להגדיר את המונח "תרבות" כפונקציה של היצירה האנושית בדרך הבאה:  

נעבור עתה לבירור המונח "ישראלי" ואח"כ נראה אם נוכל לומר משהו לגבי שניהם.

מה זה ישראלי ? האם הוא כולל רק אלמנטים פיזיים של בידול, איתור וזיהוי כגון : תעודת זהות, מקום מגורים, מקום לידה, דרכון, דת ? שפה עברית ? שירות בצבא ? ...וכו' או אולי , להיות ישראלי פירושו להיות חלק מהדבר הגדול יותר שנקרא עם ישראל ? האם בכך ישנה איזושהי מחויבות אישית לפן ההיסטורי, הדתי, התיעודי הכלל יהודי , או אולי מספיק להיות אזרח המדינה הישראלית על פי תעודת הזהות , בין אם מדבר עברית אם לאו, ובין אם משרת בצבא או לא ?

בחינת כל מרכיב ומרכיב במאפיינים המוכרים של הזהות הישראלית בהכרח תוציא חלקים מאזרחי המדינה אל מחוץ להגדרה.

בחינת השפה , מוציאה את הערבים , את דרוזים את הבדואים ואת הצ'רקסים ששפת אימם היא ערבית, את החרדים שמדברים אידיש ואת העולים החדשים שלא מצליחים להשתלט על השפה גם לאחר ארבעים וחמישים שנה. וישנם רבים כאלה. 

בחינת השירות הצבאי , גם היא מוציאה את הערבים ואת החרדים המתנגדים לשירות בצבא באופן עקרוני. החרדים בשל התנגדותם העקרונית לקיום המדינה כמדינה חילונית דמוקרטית, והערבים מהטעם הלאומי , שכן הם רואים עצמם חלק מהעם הערבי - הפלסטיני שנלחם נגד מדינת ישראל. והם לא מעונינים להילחם נגד אחיהם.

בחינת הדת שוב מוציאה את הערבים , את דרוזים את הבדואים ואת הצ'רקסים . וכן את החרדים שתופסים את עצמם כדתיים בלבד, תוך שלילת זכות קיומה של המדינה כמדינה יהודית, ותוך כפירה בזכותו של עם ישראלי להתקיים בה. שלא לדבר על חלק לא מבוטל של העולים החדשים מרוסיה, שבחרו לקשור את גורלם בגורל מדינת ישראל והרי הם ברובם אינם דתיים כלל.  

בחינת הלאום מגדירה את מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי , אשר על כן קובע חוק השבות, כי בכל יהודי באשר הוא טבועה הזכות להיות ישראלי באופן אוטומטי , ברגע שרגלו דורכת על אדמת ישראל. בחינה זו שוב מוציאה מן ההגדרה את הערבים , את דרוזים את הבדואים ואת הצ'רקסים, ואת החרדים שמגיעים למדינה בהמונם משיקולים של דת בלבד. תוך הפגנת סרבנות בסיסית להכיר במרכיב הלאומי של עם ישראל.

שותפות גורל . בחינה זו משמעה קבלת העיקרון שהעם היהודי לדורותיו נרדף על ידי העמים האחרים , ולכן אין לו להבטיח את קיומו אלא על עצמו בלבד. מן הבחינה הזו דווקא יהודי הגולה מקבלים את העיקרון הזה , והם מושיטים סיוע רב ונכבד למדינה בכל המובנים , הן החומריים והן ההסברתיים והדיפלומטיים. אבל אין ספק שזה לא עושה אותם ישראלים. יהודים הם כן, ישראלים הם לא . מצד שני , אזרחי ישראל הערבים לא שותפים לתחושת הגורל של היהודים. לטענתם, אם היהודים לא היו עושים צרות בארצות מושבותם לא הייתה להם שום בעיה להשתלב בהם במלוא הזכויות ובחירות אישית מלאה. טענה שכמובן עומדת בסתירה גמורה לדיווחים ולממצאים ההיסטוריים שמלמדים על מעמדו הנחות של היהודי בארצות האסלאם.

היסטוריה ישראלית , פירושה קבלת העיקרון שעם ישראל ישב בארץ הזו לפני אלפי שנים ויש לו את הזכות המלאה לשוב אליה. אזרחי ישראל הערבים , מכחישים את ההיסטוריה המוכרת לנו. יש להם נרטיב אחר. הם מציגים היסטוריה אלטרנטיבית , אשר על פיה העם הישראלי לא הצליח לגרש את האוכלוסייה הכנענית האוטוכטונית שהם ההמשך הישיר שלהם. כלומר: להם זכות הראשונים על האדמה הזאת.  

כמובן שבתחום האמונות והדעות, אין שום ציפייה שתהיה אחידות מחשבתית. עיקרון החירות האישית שבבסיס החברה הדמוקרטית מבטיח צמיחה מתוך עימות והתלבטות בין דעות סותרות והשקפות עולם מנוגדות . לכן אין טעם לבחון את הישראליות של היחיד בהקשר הזה. אבל מה שכן יכול לשמש מדד כלשהו לישראליות היא רמת המחויבות האישית לקיום המדינה ולשימורה כיחידה חברתית שלמה . בכוונה אני לא אומר יחידה לאומית . כי זו בדיוק הבעיה הנדונה. הלאום  

הישראלי מהו ?   

מבחינה זו , צריך לשאול מה תורם או מה עשוי לתרום לשמירתה של המדינה כיחידה חברתית שלמה מבחינת היחיד ? כלומר: מה יכולה או מה צריכה להיות תרומתו של היחיד לאחדותה של המדינה ?   

עקרונית, התשובה לשאלה הזו נראית פשוטה ביותר : שמירת החוק וקיום הסדר החברתי. מה יותר פשוט מזה ? אלא שלא כך הם פני הדברים . העבריינות היא נורמה . זה מתחיל במנהיגי המדינה עצמם. ומשם זה מתפשט לכל חלקי העם . ישנה הנחת ייסוד סמויה בחברה הישראלית שאת החוק אפשר לעקוף ולכופף בכל פעם שהדבר אפשרי. אין שום תחום מוגן בפני הנוהג הזה.  

הנה כי כן, ראינו שיש בעיה בהגדרת המונח "ישראלי", ומסתבר שכל ניתוח לפי מרכיבי זהות לוגיים, מוציא בהכרח חלקים מהאוכלוסייה אל מחוץ להגדרה . לכן נפנה לאינטואיציה .

אינטואיטיבית, ברור לנו שכולנו ישראלים. כל מי שגר בארץ הזאת הוא ישראלי בין אם הוא שותף מלא למארג המחויבויות של הארץ הזו ובין אם לאו . בין אם הוא מדבר עברית ובין אם לאו. בין אם הוא מקבל את זכות קיומה של המדינה ובין אם לאו . בין אם הוא פועל נגד החברה ובין אם לאו - אין ספק שמרדכי וענונו הוא ישראלי, למרות שעל פי הצהרתו הוא מייחל לקריסתה של המדינה . ואין ספק שח"כ טיבי הוא ישראלי אע"פ שיצא לחו"ל לקרוא לאומות העולם לפעול נגד המדינה .... וכו' .  

לסיכום : ברור שלהיות ישראלי פירושו קודם כל להיות בעל תעודת זהות ישראלית , בעל דרכון ישראלי. זוהי הדרישה הבסיסית . בהמשך יבואו גם דרישות נוספות של גילויי נאמנות ושל הפגנת שותפות מלאה בחובות היחיד כלפי המדינה . אחרת הוא יהיה "ישראלי לא נאמן" , או "ישראלי עבריין" . כלומר : עבריין , או בוגד , הוא קודם כל ישראלי לפי תעודת הזהות שלו . וזה חייב להיות המבחן היחיד לישראליותו של הישראלי .

עכשיו נבדוק אם נוכל לומר משהו על המושג "תרבות ישראלית" .

הגדרנו קודם את התרבות כמכלול היצירה האנושית הנוצרת בכל דור והמועברת מדור לדור בתהליך של סלקציה. והגענו למסקנה שבלית ברירה הגדרת הישראליות חייבת להיות מינימליסטית. לאמור : ישראלי הוא מי שנושא תעודת זהות ישראלית . חיבור שתי המסקנות הללו הוא שמעלה את האפשרות להגדרת המושג "תרבות ישראלית" כמכלול היצירה האנושית שנוצרה בישראל , ושהועברה ומועברת מדור לדור בתהליך של סלקציה.

תחת ההגדרה הזו, נלקחות בחשבון גם המורשת היהודית לעדותיה השונות על כל מרכיביה מצד אחד - כמובן בתהליך של סלקציה , וגם את המורשת המקומית של ערביי הארץ מצד שני - גם היא תוך סלקציה.  

על כל אלה אנו מחויבים להוסיף גם את ההשפעה של מרכיבי התרבות העולמית המגוונים, ששוטפים אותנו בעוצמה גדולה הן מעצם היותנו חברה פתוחה ודמוקרטית, והן מעצם היותנו חברת מהגרים. כך שמן הבחינה התרבותית, יש לנו הזדמנות היסטורית חד- פעמית , להקים תשתית תרבותית צבעונית מגוּונת ועתירת משמעות, שיכולה להביא לידי מימוש את כל המאחד והמיוחד בנו כחברה וכיחידים.