ראש השנה במסורת היהודית נתפס כיום הדין, כיום הרת עולם. כיום שכל העולם עומד למשפט לפני יְהֹוָה. מי לחיים ומי למוות, בין אם מאמינים בו ובין אם לאו. אלא שבתורת ישראל לא מצאנו שום מצב שבו קיומו של עולם מוטל בספק ומידי שנה בשנה הוא נדון אם להיות או לחדול. להיפך. בסיפור הבריאה הראשון למדנו שאלוהים ברא את העולם שלם, מושלם, יציב, קיים, ועומד לנצח. שהרי בבריאה אלוהית עסקינן ולא באליל שבסיפור הבריאה השני, שבורא עולם בשיטת ניסיון וטעייה. בורא את העולם ללא תכנית וללא מחשבה וטועה. וכשהוא מבחין בטעותו, הוא מיד משמיד את כל הברואים שברא בצונאמי נוראי – מבול. מסתבר שאין ביכולתו של האל הזה לחזור וליצור את האוכלוסייה שהשמיד מן ההתחלה, מן האדמה, והוא לבקש מנוח שהציל דוגמיות אל התיבה, כדי שמהן הוא יוכל לחזור ולבנות את אוכלוסיית העולם בדרך טבעית רגילה. מה פה אלוהי ? יתירה מכך, מכיוון שאֵל זה אינו חף מטעויות, מה יקרה אם שוב יתגלו טעויות, וסתירות, וחוסר התאמות גם באוכלוסיית העולם החדשה ? מה אז ? עוד מבול...? למה שנוח יאמין לו ? פה מתחפש יְהֹוָה לאלוהים והוא נשבע לנוח שלא יביא עוד מבול לשחת הארץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר: ...וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ: (בראשית ט 11-8). ואיך אפשר לדעת שהאל הזה מתחפש ? זה פשוט. לא אלוהים הכריז מבול על הארץ אלא יְהֹוָה: וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: (בראשית 7-6). אלוהים הוא כוח אלוהי אמיתי והוא שייך לספירה אחרת מזו של יְהֹוָה. 

על כל פנים, נראה שהאדם, בהתנהגותו התקינה היומיומית נדרש להשלים את מעשה היצירה שלו. וזה מעורר שאלה אחרת: אם האדם יכול להשלים את מעשי בראשית, איפה זה מעמיד את האדם ביחס לאֵל ? וחשוב מכך, איפה זה מעמיד את האֵל ביחס לאדם ? 

ובכן, אֵל כזה שתלוי במעשי האדם, אי אפשר לסמוך עליו. ובוודאי שאין לתת לו סמכות לחרוץ דין וגורלות של בני אדם. על אחת כמה וכמה שאֵל כזה, לא יכול להיות מנהיגו של עולם.

בנוסף, ראש השנה נתפס כיום הדין של האדם. כיום שבו האדם נשפט על מעשיו ועל התנהגותו: בארבעה פרקים העולם נידון ... בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון (משנה, ראש השנה, פרק א' משנה ב). גם פה יש בעיה. שהרי האדם נברא בדמותו ובצלמו של אלוהים. ואם אלוהים שלם ומושלם, וכולל את כל המידות הטובות: טוב ומיטיב, זן ומזין, מפרנס ומכלכל, תומך ואוהב, לא נוטר ולא מקנא...וכו', ממילא דמות האדם שנברא בצלמו, גם היא כזו. לאמור: מעצם בריאתו, יצר לב האדם טוב מנעוריו. שאם נאמר שיצר לב האדם רע מנעוריו: חוטא ומחטיא, חומס וגוזל, אונס ומשעבד...וכו', מה זה אומר על דמות אלוהים שהאדם נברא בצלמו ובדמותו ?

על כורחך אתה בא למסקנה שבתורת ישראל משוקעות שתי תפיסות-אֵל סותרות. שני סיפורי בריאה הפוכים, ושני יסודות בריאה שאין ביניהם שום חפיפה. 

באחד, דמות אֵל מושלמת שברא עולם הרמוני ומושלם, וברא את האדם בדמותו: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: (בראשית א' 28). האדם הוא אלוהי לגמרי. וממש כמו אלוהים, הוא נדרש להמשיך לפתח ולשכלל את העולם שאלוהים ברא. בעולם כזה, האדם הוא יצור אלוהי טהור ונשגב. אוטונומי וריבונו של עצמו. כל הידע האלוהי עומד לרשותו. כל החכמה האלוהית מוטבעת בו מעצם בריאתו. ובסופו של תהליך, הוא מקבל מאלוהים את מלוא הסמכות לנהל את העולם ואת כל אשר בו באופן מלא וללא שום סייגים: לנטוע ולעקור נטוע, לגדל בעלי חיים ולטבוח בהם, להזיז הרים, וליישר בקעות. לחפור תעלות ולהפיק מחצבים,...וכו': "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: (בראשית א' 28) שום דבר ממעשיו של האדם לא נתפס כמעשה בלתי מוסרי. להיפך, זהו הביטוי הנעלה ביותר של הגשמת הציווי האלוהי בעולם.

בסיפור האחר, מדובר באֵל חַ'אפֵּר. אֵל שבורא עולם בשיטת ניסוי וטעייה. יוצר את האדם לא בצלמו ולא בדמותו, אלא עפר מן האדמה: "וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: (בראשית ב' 7), ולא נופח בו נשמה אלוהית, אלא נשמת חיים – ככל יתר בעלי החיים, ואכן, בסיפור הבריאה השני, נאמר במפורש ויהי האדם לנפש חיה. בדיוק כמו שנאמר בסיפור הבריאה המקורי לגבי שאר בעלי החיים: "וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה ...(בראשית א' 30) 

יתירה מכך, בהתחלה יוצר האל הזה את האדם יחידי. ללא נקבה. אח"כ מבין שטעה : וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: (בראשית ב' 18) ומיד פועל לתקן את הטעות. הוא מפיל על האדם תרדמה, לוקח ממנו צלע אחת ובמעשה שיבוט, מעצב ממנה את נקבת האדם. כלומר: האִל הזה לא פועל מתוך מחשבה תחילה. אלא מתוך ניסוי וטעייה.

מכל מקום, על פי התפיסה הזו, האדם הוא יצור נחות. יצור משרת. שתפקידו האחד והיחיד הוא להיות פועל אדמה : וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: (בראשית ב' 5). הגשמת ייעדו של האדם באה לביטוי לאחר שיְהֹוָה נוטע את גן העדן: וַיִּטַּע יְהֹוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: (בראשית ב' 8). וַיִּקַּח יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: (בראשית ב' 15). לאמור: מראש לא נתכוון יְהֹוָה ליצור אדם אלוהי. להיפך. כוונת יְהֹוָה מראש, הייתה לייצר לו עבד נרצע. ייצור חסר בינה, שמשרת את האֵל – מְשמֵר ומעבֵּד את גן העדן עבורו, בלי לשאול שאלות ובלי להטיל ספקות. וכדי שהאדם יישאר כזה, מוציא האֵל הזה הוראה מיידית האוסרת עליו לרכוש דעת ותבונה: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (בראשית ב' 17). 

אין דרישה יותר בלתי מוסרית מהאדם, כמו דרישתו זו של יְהֹוָה מן האדם להישאר חסר בינה, טיפש ונבער מדעת. העולה מכאן הוא שהדעת והתבונה הם מכשירי שלטון שיְהֹוָה רוצה למנוע מהאדם, כדי שיישאר ייצור נדכא ומשועבד. הראָייָה לכך היא חששו של יְהֹוָה מתחרות מול האדם לאחר שזה, בעצת אשתו רוכש דעת, תוך הפרה גלויה של הציווי הבלתי מוסרי של יְהֹוָה : "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: (שם, 22). חששו של יְהֹוָה מתחרות של האדם מובע במילה פֶּן: "פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם". 

מסתבר שהחשש של יְהֹוָה היה מוצדק לגמרי. לאחר השתלטות האדם על הדעת ועל התבונה, המחסום היחידי שעומד בפני הִתעלוּת האדם למדרגה אלוהית, הם רק חיי הנצח. לכן יְהֹוָה מחליט לגרש את האדם מתחומי גן העדן לגמרי- מקום ששם צומח עף החיים, כדי שחס ושלום לא ישתלט האדם גם על חיי הנצח ויהווה איום ממשי של שלטונו בעולם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהֹוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: (בראשית ג' 22-23) תוך שהוא מבהיר הבהר היטיב שתפקידו של האדם הוא לא למשול ולא לנהל את העולם, אלא להישאר, יצור נחות, עובד אדמה. 

האמת היא שאכילת פרי עץ החיים לא נאסרה על האדם כלל. להיפך כל עוד הוא עומד בבערותו הרשות בידו לאכול מכל אשר יחפוץ: וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ ... (בראשית ב' 16-17). כלומר: רכישת חיי נצח לא נאסרה, רק רכישת הדעת נאסרה. מכאן עולה שאדם, נבער מדעת וחסר בינה, לא מוחזק כאיום על ידי יְהֹוָה, גם אם הוא בן אלמוות. לעומת זאת, אדם תבוני, גם אם אינו בן אלמוות הוא מהווה איום על שלטון יְהֹוָה בארץ. לכן האדם מגורש מתחומי גן עדן למרות שהוא בן תמותה.

גם גירוש האדם מגן עדן, מעיד על חוסר תוכנית בריאה מסודרת של יְהֹוָה. בהתחלה הוא מניח את האדם בגן עדן: וַיִּקַּח יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: (בראשית ב' 15). אח"כ כשהוא מבין את הטעות, הוא חוזר בו ומגרש אותו משם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהֹוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: (בראשית ג' 22-23). כלומר: שוב מוכח שיְהֹוָה לא מקדים מחשבה למעשה.

סיכומו של דבר הוא שישנם שני סוגי אֵל. האֵל הראשון המכונה בסיפור הבריאה הראשון אֱלֹהִים, והאל של סיפור הבריאה השני המכונה יְהֹוָה, או כשהוא רוצה להידַּמות לאל הראשון הוא מתכּנה יְהֹוָה אֱלֹהִים. 

מהשוואה ביניהם, עולה כי אֱלֹהִים היא אֵל נשגב, הנמצא מעל ומעבר לעולם שהוא בורא. הוא מתכנן מעולה, הוא רואה את הנולד, הוא מתקדם שלב אחרי שלב, מהשלב הפשוט אל השלב המורכב והנעלה יותר. הוא לא מתחיל בשום שלב לפני שהוא מוודא לגמרי שבריאת השלב הקודם שלמה והרמונית: וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם... אֶחָד, שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, רְבִיעִי, חֲמִישִׁי ... ובסיום הבריאה כולה הוא בוחן שוב את כל אשר עשה: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: (בראשית א 31) רק אז הוא שובת והולך לענייניו כשהוא מפנה את העולם לשלטונו של האדם שברא בצלמו ובדמותו.

אֵל זה גם מלא ברכה. הוא מברך את בעלי החיים : וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ: (א' כ"ב) והוא מברך את האדם: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: (א' כ"ח). 

החשוב לענייננו הוא שבין האֵל הזה ובין האדם אין שום שיג ושיח. אין דיבור ואין התייחסות. האֵל בורא, האֵל מברך, האֵל מגדיר את יכולותיו ואת תפקידו... האֵל הזה לא מדבר אל האדם, לא מקשיב לו, לא מבקש ממנו שום פולחן, ולא סופר אותו בכלל כמתחרה אפשרי. אדירות האֵל הזה לעומת האדם היא כל כך גדולה, שלא תיתכן שום התקשרות ושום השפעה של האדם עליו, לא במחשבה ולא במעשה. לכן, הוא גם לא מטיל עליו שום חובה, שום איסור, שום מגבלה. הדבר היחיד שהוא מצווה אותו הוא להִתְרַבּוֹת על פני האדמה, ולנהל בעולם שלטון ללא מצרים. ואפילו בציווי היחיד הזה שאלוהים מטיל על האדם, לפרות ולהתרבות, הוא לא מאפשר לו כלל לחטוא. אין לאדם שום בחירה במילוי מצווה זו. אֱלֹהִים מטמיע בו באופן ביולוגי את הצורך להתרבות, והוא מתרבה ופורה בין ירצה ובין לא ירצה. כלומר: המצווה היחידה המוטלת על האדם, לא תלויה בו ולא תלויה ברצונו, אלא מתבצעת מאליה, באופן אוטומטי, ממש כמו חוקי הטבע שפועלים מאליהם. 

מצב הדברים בסיפור הבריאה הראשון, הוא כזה שמושג החטא כלל לא קיים. שהרי אם אין איסורים אז אין חטאים, כי אי אפשר לעבור על איסורים שאינם קיימים. ולכן, על פי התפיסה של סיפור הבריאה הראשון הצגת ראש השנה כיום הדין של האדם היא בלתי רלוונטית.

לעומת אֱלֹהִים, האֵל הבורא בסיפור הבריאה הראשון, הנה בסיפור הבריאה השני, האֵל היוצר יְהֹוָה, הוא היפוכו המוחלט. הוא לא נשגב והוא לא נעלה, אלא הוא חלק קיים בתוך העולם הברוא. הוא מתהלך בגן שלו כמעשה מלך בשר ודם שיוצא לנשום אוויר בגנו: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם... (בראשית ג' 8) . והוא מתכנן גרוע משום שהוא פועל בשיטת ניסוי וטעייה, כך שבוודאי הוא לא רואה את הנולד. ולא רק את הנולד הוא לא רואה, אלא אף את האדם המתחבא בתוך העץ בגן הוא לא רואה: "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: (שם, 8-9). באותו אופן גם אין במעשה הבריאה שלו שום תהליך של צמיחה והתפתחות משלב לשלב. אין אבולוציה, אלא הכל נברא ביום אחד : אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: (שם, ב' 4). לכן גם לא יכול להיות שום תהליך של פיקוח ובקרה על מעשה הבריאה. התוצאה היא כמובן טעויות יצירה חוזרות ונשנות, שמחייבות אותו לבצע פעולות תיקון ושיפוץ באופן מתמיד.

בניגוד לאֱלֹהִים שלאורך כל סיפור הבריאה הראשון הוא מעתיר ברכות על הברואים, הנה בסיפור השני יְהֹוָה לא משמיע אפילו מילה טובה אחת. לא על העולם, לא על הצומח, לא על בעלי החיים ובעיקר לא על האדם. להיפך. הוא לא מפסיק לקלל. הוא מקלל את הנחש: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה...(שם, ג' 14) . והוא מקלל את האישה: אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ ... (שם, שם, 16) , ובסוף הוא מקלל גם את האדם : וּלְאָדָם אָמַר ... אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם ... (שם, שם, 17-19) . וכל כך למה ? רק בגלל שרכש תבונה ?

הבעיה של איסור רכישת הדעת איננה רק בחוסר תקֵפוּת מוסרית. אלא יש כאן התעלמות מוחלטת ממגבלותיו של האדם כבעל חי. איך אפשר להטיל על האדם לעבד את גן העדן האלוהי, ובתוכו לטפל ולטפח את עץ הדעת, ויחד עם זאת לאסור עליו לאכול מפריו ? זה כמו לאסור על פועלי הבציר לאכול ענבים מהכרם שבו הם עובדים. והרי התורה מלמדת שאכילת הענבים מותרת לא רק לפועל, אלא אפילו לכל עובר אורח: כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ ...(דברים כ"ג 25) וכן לעובר אורח בשדה דגן : כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ... (שם, שם, 26) , על אחת כמה וכמה שאין לאסור על הפועלים אכילת פירות וירקות או דגנים מהשדה שבו הם מועסקים. יתירה מכך, ההיתר הזה מחוייב בדין גם לגבי בעלי חיים. שור או חמור שרתומים לעמוד הדַּיִשׁ במורג, אסור למנוע מהם אכילה מהדגן שהם דָּשִׁים ע"י חסימת פיותיהם במחסום: לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ: (דברים כ"ה 4). וכל כך למה ? משום צער בעלי-חיים. אז איך אפשר להטיל איסור כזה על האדם בגן העדן ? 

מכאן עולה שהמניע להטלת האיסור נובע ממקום אחר. ממקום של מאבק בין יְהֹוָה (קרי: המתיימרים לדבר בשמו) ובין האדם על השלטון בעולם. 

הדרך הטובה ביותר לעשות זאת, היא ע"י הטמעה פרמננטית, כמעט גנטית, של תחושת חטא באדם, החל מהרגע הראשון שבו הוא נוצר. הוא נוצר מאדמה ולא מחומר אלוהי, והוא רק קיבל מיְהֹוָה רוח חיים, והוא רק מתחיל את חייו כפועל אדמה של יְהֹוָה בגן העדן האלוהי. והנה מוטל עליו איסור בלתי מוסרי שבטוח כי לא יוכל לעמוד בו. עכשיו שחָטָּא, אז אפשר לגרש אותו מגן העדן, ולהתנות את קבלתו חזרה לחיק האלוהי במציאת כפרה על החטא הקדמון ההוא של האכילה מעץ הדעת. 

כלומר: תחושת האשם המטופחת באדם באמצעות שליחי יְהֹוָה, היא תחושה מלאכותית שאין בה ממש, וכל כולה לא נועדה אלא לפגוע באדם, להחליש את כוחו מול נציגי יְהֹוָה, לרמוס את חירותו הטבעית, לבטל את עצמאותו, לחסום בו כל אפשרות לבחון בהיגיון את העושק והגזל שמנהלים נציגי האֵל סביבו. להכין את נפשו וליבו לקבלת מרותם ע"י ניתובו לפעולת חיפוש מתמיד, עקר, אחר כפרה על חטאים מלאכותיים שאין בהם ממש, מתוך תשוקה חסרת תוחלת לשוב ולחזור אל החיק האלוהי ממנו גורש.  

בכך יש הבדל חד משמעי בין האדם של הסיפור הראשון שנברא בצלם אלוהים ובדמותו, ובין האדם של הסיפור השני, שנוצר עפר מן האדמה כיתר בעלי החיים, אדם נחות שמנותק מן האֵל, מגורש מגן העדן, ונדון לחיים קשים ואפופי חטא, שמטמיעים בו תשוקה בלתי נלאית לשוב אל גן העדן ממנו גורש.

אלא, שהתשוקה הזו של האדם השני, היא מעשה מִרמָה שמטופח באופן אינטנסיבי אדיר ממדים על ידי נציגיו של האֵל הזה עלי אדמות. על פי תיאוריהם, החזרה לגן העדן האלוהי היא משאת הנפש של האדם. היא המטרה האמיתית של חייו, היא השליחות העמוקה ביותר שממלאת בתוכן אמיתי את חייו ומצדיקה את קיומו. הם לא בוחלים בשום טיעון דמגוגי שמפליג בשבח החיים בגן העדן האלוהי לצידו של האֵל. למרות שאין שום עדות שמאשרת את טיעוניהם הם לא מרפים: אושר עילאי. תענוג בלתי מוגבל. גאולה לעולם, ואולי גם 70 בתולות... מהבחינה הזו אין שום הבדל בין שליחי יְהֹוָה ובין שליחי אללה.

ואולם, בחינת התיאור היחיד המופיע במקורותינו לגבי רמת החיים בגן העדן האלוהי, מספר סיפור אחר לגמרי. קודם כל מדובר בחיים קשים של פועל אדמה: וַיִּקַּח יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: (בראשית ב' 15). לא עזרים טכנולוגים. לא טרקטור, לא קומביין, ואפילו טורייה ומעדר לא היו לו. את כל העיבוד צריך היה האדם לעשות בידיו ממש. באצבעותיו, ברגליו...וכו'. אפשר להניח אם כן, שבסוף יום עבודה היו אצבעותיו מדממות וכל גופו מותש וגמור. 

שנית, לאדם הזה אין דעת ואין תבונה. רכישת הדעת נאסרה עליו באופן ישיר ומפורש. אין שום הבדל בינו ובין החיות והבהמות בתוכם הוא חי. יתירה מכך, כיוון שנוצר יחידי וצרכיו הגופניים והפסיכולוגיים מחייבים אותו לפורקן מיני, הגיוני שאת יחסי המין שלו הוא קיים עם נקבות בעלי החיים שבסביבתו, באופן טבעי וללא שום תלונות. על הדגשת המילים זאת הפעם בפסוק המבטא את שמחתו הרבה כשזכה לאישה: וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: (בראשית ב' 22-23) מסביר רש"י : זאת הפעם - מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו בהם עד שבא על חוה: היינו: צורת החיים בגן עדן היא בְּהֵמִית לגמרי. 

ושלישית, בגן העדן הזה אין שום אפשרות לחיות בזוגיות בלי להגיע לעימות עם האֵל שמסתובב שם לצידך. כלומר, המדובר הוא בחיים מלאי מתח, חששות ופחדים (האדם מתחבא מיְהֹוָה בתוך עץ הגן) וגם עימותים וקללות לא חסרות שם. 

במה אם כן שונה גן העדן האלוהי מאופי החיים האנושי הרגיל ? מניין שואבים המטיפים הללו, שליחי האֵל ונציגיו, את העוז ואת החוצפה לצייר עולם נשאף, שקרי, חסר כל בסיס, שלא רק אין לו עדות בשום מקום, אלא הוא סותר לחלוטין את התיאור האחד והיחיד לחיים בגן העדן כפי שהם מופיעים בכתובים ?  

הרושם המצטבר הוא שחיים בגן עדן הם חיים בלתי נסבלים לאדם מכל הבחינות. אין שום סיכוי אמיתי שקיים אדם כלשהו שבאמת שואף לחזור לצורת חיים פרימיטיבית, חייתית ובהמית. לכן, תחושה האשם הפרמננטית של האדם אינה אלא כלי שלטון שנועד לדכא באדם כל רצון לחירות, לעצמאות, לטיפוח היסוד האלוהי שבו, וכל כולו לא נועד אלא להכפיף אותו ליְהֹוָה, בעצם, להכפיף אותו לנציגיו עלי אדמות. 

העולה מכאן הוא, שמושג "יום הדין" שבו יְהֹוָה שופט את האדם - מתחרהו היחיד על השלטון בארץ, על חטאו המלאכותי, איננה אלא מכשיר שליטה, שׁמבקש לשׂים את נציגי האֵל מעל האדם בכל רגע ורגע למשך כל ימי חייו. שהרי, על פי התפיסה הזו, האפשרות האמיתית לחזרת האדם אל החיק האלוהי יכולה להתממש רק לאחר מותו. כלומר: כל עוד האדם קיים במרחב הארצי, הוא כפוף לנציגי האֵל. ולאחר מותו, הדבר כבר לא מעלה ולא מוריד. הוא ממילא כבר לא יכול לשנות. הוא כבר לא כאן. 

בהתאם לכך, כל התפיסה הזו של ראש השנה כיום הדין של האדם מתגלה כמעשה מִרְמָה אדיר ממדים של נציגי יְהֹוָה, שבשמו ועל גבו, הם מקיימים שלטון של פחד בקרב מאמיניו. כשלעצמם, אין בהם שום פחד ושום יראה מהסמל הזה שנקרא יְהֹוָה. כי הם יודעים שהסמל הזה ריק מתוכן. יְהֹוָה לא באמת מנהל את עולם ולא באמת משלם גמול לאוהביו ובוודאי שאינו נוקם באויביו. אחרת איך אפשר להסביר את הניוון והרֶקֶב שכל כך מאפיין את הממסדים הדתיים המתיימרים לייצג את יְהֹוָה עלי אדמות ? 

אבל, כל עוד קיימים מאמינים תמימים שמאמצים את אשמתם הפרמננטית, ומטמיעים לתוך אורח חייהם את עיקרון הפחד מיְהֹוָה, שום צמיחה אנושית לא תיתכן, שום גאולה לעולם לא תתאפשר. קהילות שלמות של מאמינים, בהנחיית נציגי האֵל שבראשם, מקבלים באהבה את גורלם, לחיות בעוני משפיל, בדלות חומרית מזוויעה, בכאב משווע ובחוליים איומים, מתוך אמונה תמימה שבכך הם משיגים כפרה על אותו חטא קדמון שאין בו שום ממשות. בתמימותם הם חושבים שאולי בדרך הזו, מתוך הסבל האיום והנורא שהם חווים, תצמח להם לעתיד לבוא, גאולה אישית בעולם הבא. את קהל המאמינים קצת קשה להאשים. הם בסה"כ תמימים שמבקשים ישועה והצלה לעצמם, אבל את מנהיגיהם יש להוקיע כרשעים גמורים.

אין רשעות גדולה מרשעתם. אין חוטאים ומחטיאי-רבים גדולים מאותם רבנים שמתעללים ביודעין באלפי משפחות צאן מרעיתם. שהרי אותם מנהיגים בעצמם, חיים ברווחה גדולה על גבי מאמיניהם. אי אפשר לטעון לחפותם על בסיס אמונתם. הם הרי מכירים את המקורות ורואים את הכתובים. ואינם יכולים לטעון לא ידענו. לכן המסקנה היחידה ההגיונית היא שהם נוהגים בזדון. רשעים להכעיס, שדינם להיצלות באש הגהנום ולהִיָירות בכף הקלע מסוף העולם ועד סופו – על פי אמונתם הם.

לשמחתי הרבה, התרבות החילונית בארץ הולכת ומתפתחת. הולכת וצוברת תנופה. אם עד כה יכלו הדתיים בארץ להכתיב לנו ערכי שקר דתיים בכסות של יהדות, הנה העם הולך ומתעורר ולא מקבל יותר את החיבור הזה בין דת ותרבות יהודית. קהילות רבות בימינו מקיימות מפגשים סביב החג ומפתחות יצירות מרשימות שמעצבות חוויית חג יהודית עשירה, עמוקת תוכן, מרגשת ורבת משמעות, שאין לה שום קשר לדת. יחד עם זאת, ההשתייכות לקהילות הללו עדיין מחייבת רמת אינטליגנציה גבוהה מן הממוצע, וזה יוצר קושי גדול בפני העם הפשוט להצטרף בהמוניו.