מול הכוח האדיר הזה של האש עמד האדם הקדום כולו מלא פחד וחרדות, כשהוא לא יודע אם האש תשרת אותו או תפגע בו. כך התפתחו כל מיני טקסי פולחן שעבדו את האש ישירות. הקריבו לאש כל מיני קורבנות כדי לרצות אותה, שלא תתקוף את האדם, אלא תעמוד לרשות האדם ותועיל לו.

גם אצלנו בפרשה, אנחנו רואים שמשה רוצה לחזק את הקשר בין יְהֹוָה ובין העם ע"י הקרבת קורבן חטאת : "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהֹוָה :" (ויקרא ט' 6) . כלומר: כדי שיְהֹוָה יֵרָאֶה אל העם, העם צריך להיות טהור מכל החטאים שלו, ולכן מקריבים קורבן חטאת של העם. וגם פה אנחנו רואים שאחרי שאהרון מקריב את קורבן החטאת, יש לאש תפקיד חשוב בשליחת הקורבן אל יְהֹוָה : "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: (פסוק 24). הופעת האש על המזבח היא סימן לכך שיְהֹוָה נוכח בתוך העם. ולכן כל העם נופלים על פניהם ופותחים בשירה ורינות. 

בכך שהאש נשארת רק על המזבח ולא גורמת שום נזק. זה סימן לכך שהאל מרוצה, והאש שהוא שולח לעם היא אש מרוסנת. אש חיובית, אש שמשמשת לתועלת האדם.

לעומת זאת, כששני בני אהרון, נדב ואביהו, לוקחים גם הם איש מחתתו, ונותנים בהן קטורת בדיוק כמו שקודם עשה אהרון אביהם בעצמו, וגם הם מגישים קורבן לפני יְהֹוָה , כתוב שהאש שלהם היא אש זרה: וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: (ויקרא י' 1). ואז... יוצאת אש אחרת מאת יְהֹוָה ושורפת אותם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהֹוָה: (שם, 2). 

ברור שאין מדובר באותה אש מרוסנת שעומדת לתועלת האדם, אלא באש אחרת שנזק גדול בצידה. מהו אם כן ההבדל בין האש שלהם שנקראת "אש זרה" ובין האש הטובה, הנכונה, שגם היא יוצאת מִלִּפְנֵי יְהֹוָה, אבל הופעתה מסמלת ברכה, טיהור מחטאים, ונוכחות של יְהֹוָה בקרב העם ? נעיין בהבדלים בין שני הקורבנות. 

בקורבן של אהרון, כתוב בפירוש שקודם משה מצווה אותו להקריב קורבן משום שזה הציווי של יְהֹוָה : "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהֹוָה :". ואילו אצל נדב ואביהו, לא כתוב שקבלו ציווי ממשה להתעסק עם האש. אלא כתוב, שהם פשוט, לקחו מחתות והקריבו "אש זרה" לִפְנֵי יְהֹוָה . זה שגם הקורבן שלהם מיועד ליְהֹוָה לא מכשיר את האש. היא עדיין נקראת "אש זרה". אם כן, הזרות של האש, נובעת מכך שלא הייתה לה הכרה מצד משה, ולכן אין לה הכרה מצד יְהֹוָה . מכאן אפשר לשער שהגורם הקובע אם האש נכונה או זרה, איננו קשור כלל בסוג האש או ביעד הקרבתה, אלא בשמירת הסדר החברתי שעליו ממונה משה. כלומר: הידע להתעסק עם האש היה חלק מהידע השלטוני ששימש את מנהיגותו של משה. מה פתאום שכל אחד יבוא ויפגין ידע ויכולת בכלי מן הכלים שמשמשים את ההנהגה לשלוט בעם ? בכך יש משום איום אפשרי על יסודות הסדר החברתי, ובפרט על מעמדו של משה. לכך, יְהֹוָה לא מסכים.

ההבדל השני בין הקורבן של אהרון לקורבן של שני בניו- נדב ואביהו, הוא בכך שאצל אהרון לא ראינו שכתוב שהוא הדליק את האש על המזבח. שם כתוב שהאש יצאה מאליה ושרפה את כל שהוא שם על המזבח:"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:". פה מקורות האש הם בלתי ידועים לעם. ויכול להיות שמשה ואהרון הטיבו להסתירן.

אצל נדב ואביהו אנחנו רואים שהם לוקחים מחתות ושמים עליהן אש מראש. שמים עליהם אש, זה אומר שהם לקחו גחלים בוערות ושמו במחתות לפני שהם הוסיפו את הקטורת כקרבן. כי זה מה שכתוב: וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: (ויקרא, י' 1). 

כלומר: ההבדל פה הוא בין אש שמקורה לא ברור ומעצם הופעתה הפתאומית על המזבח, היא מסמלת את נוכחות יְהֹוָה, ובין סתם אש רגילה שמשמשת את האדם לחימום ולבישול. 

אם כן, הזרות של האש פה היא לא בכך שבמהותה היא שונה, אלא בכך שמקורה ברור וידוע – אש קיימת שהוצתה ומנוהלת ע"י בני אדם, לעומת האש של אהרון שמקורה לא ידוע, ולכן אפשר לטעון שהיא אש אלוהית ומייצגת את יְהֹוָה.

כלומר: היכולת האנושית לטפל באש: להדליק אש, להזיז אש ממקום למקום, להשתמש באש לבישול ולחימום...וכו' עדיין לא עושה את האש לקדושה. מה שעושה אותה קדושה, זה שהיא נראית כנדלקת מאליה. ולא נדלקת סתם כך בכל מקום, אלא מרוסנת למסגרת המזבח בלבד. כלומר: שורפת רק את הקורבנות שהוגשו ליְהֹוָה , ולא יותר מכך.  

זה כמובן מעלה מיד את השאלה למה נדב ואביהו חשבו שאין הבדל בין האש שהם מדליקים מראש ובין האש הנעלמת שיוצאת מאליה על המזבח ? למה בכלל לקחו מחתות וניסו להקריב קורבן ליְהֹוָה , תוך עקיפת סמכותו של משה ? מה הם רצו להראות ? יש פה גם התעסקות באש שזה דבר מסוכן לכל מי שלא יודע איך, וגם שבירת הסמכות של המנהיג. מה הם רצו להגיד בכך ?  

יכול להיות שהם מאמינים שהאל הישראלי שונה מיתר האלים שהם הכירו במצרים. יכול להיות שהם רצו להדגיש שהאל הישראלי הוא אל נעלם: בלתי נראה, בלתי נשמע, בלתי מוחש. ולכן אסור לעבוד אותו כמו שהמצרים עובדים את אֵלֵיהֶם. יכול להיות שהם רצו להגיד לעם שהאש, עם כל הכוח שיש בה, איננה אלא גורם טבעי כמו כל שאר הדברים שהאל ברא בטבע. והיא איננה מייצגת שום כוח אלוהי. יכול להיות שמה שהם רצו להגיד לעם הוא שההתעסקות באש היא ידע, וידע בלבד, וכל מי שיודע ויכול רשאי להתעסק בה. בכך יש אולי התרסה כלפי משה שמסתיר ידע טכנולוגי חיוני מן העם ומייחדו אך ורק לבני האוליגרכיות השולטות [מלוכה וכהונה – כך למדו גם נדב ואביהו- בני אהרון, את סוד ההתעסקות באש] לצורכי שליטה והנהגה. בכך הוא לא שונה מיתר מנהיגי המזרח הקדום שאסרו על למידה ופיתוח טכנולוגי מחוץ למסגרת האוליגרכיות השליטות.

עדות ליכולתן של האוליגרכיות השולטות בתחום הידע והטכנולוגיה אפשר למצוא בפרשיית המכות שמנחית משה על פרעה ועל מצרים בצמוד לקריאתו : "שלח את עמי". 

בהופעתו הראשונה של משה ואהרון לפני פרעה הם מפגינים טכנולוגיה של הפיכת מטה לנחש-תנין. פרעה לא מתרגש בכלל מהטכנולוגיה הזו, ומיד מצווה על חרטומיו (מדענים), וגם הם עושים כן: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן: וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם " (שמות ז' 12-10). לכן מסתיים הניסיון הראשון של משה ואהרון לשכנע את פרעה, בכישלון : "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם" (שם, 13)

בהופעתם השנייה אצל פרעה הם מפגינים יכולת להפוך מים לדם : "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים: וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם: (שמות ז' 19-20). גם מהטכנולוגיה הזו פרעה לא מתרגש ומיד מצליחים חרטומיו גם הם לעשות כן : "וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם" וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה: וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת: (שם, 22-23). הניסיון השני מסתיים אף בכישלון גדול יותר של משה ואהרון. שם מצוין במפורש שפרעה מתעלם מיכולתם הטכנולוגית : וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת: גם בפרשת מכת הצפרדעים אנחנו רואים שחרטומי מצרים שולטים בטכנולוגיה: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (שמות ח' 3).

רק בפרשת הכינים הם לא מצליחים : "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: (שם, 14) אבל זה בעיקר שגלל גורם ההפתעה. משה מבין שפרעה לא מתרגש מיכולתו הטכנולוגית בגלל יכולתם של חרטומיו ולכן הפעם הוא קודם כל מנטרל אותם: "וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם:" (שמות ט' 11). כשהם מוכי שחין כמו כל העם, הם לא מצליחים להפיק תוצאות טובות. אם כי מעצם הניסיון שלהם להוכיח יכולת גם בתחום (הביולוגי) הכינים, אפשר ללמוד שמדובר ביכולת טכנולוגית נלמדת ולא יותר.  

כל יתר המכות הן מתחום מזג האוויר והתחכמויות האקלים שגם בימינו עדיין לא למדנו איך להשתלט עליהם לגמרי, חוץ ממכת הבכורות. פה משה ואהרון מפגינים ידע שפרעה לא מכיר. יכול להיות שאת הידע הזה הביא משה מאוליגרכיית הכהונה המדיינית, שם חי כ- 40 שנה, ולכן הידע הזה לא היה ידוע לחרטומי מצרים. וכמו כאן, יש המון מקומות בתנ"ך שיכולים ללמד כי השלטון נעזר בידע וטכנולוגיות חדשות כדי לחזק את מנהיגותו על העמים. אבל המסר ברור ואין צורך להוסיף עליו. להוסיף את אליהו בכרמל

באותה דרך צריך לראות את פעולתם של בני אהרון – נדב ואביהו. כחלק מהאוליגרכיה הכוהנית גם הם למדו את סוד ההתעסקות באש וגם הם ידעו שמדובר בטכנולוגיה נלמדת ולא בשום מעשה כשפים אלוהי או אחר. לכן לא חששו להתעסק עם האש וגם הם קמו להגיש אש לפני יְהֹוָה, כנראה כדי להעביר את המסר שמדובר בידע ולא במשהו אלוהי. כלומר: נוכחות יְהֹוָה בקרב העם לא קשורה בכלל לקורבנות, ובכלל לא קשורה להופעת האש, כי אם לעצם האמונה. מי שמאמין שיְהֹוָה קרוב אליו, מרגיש את נוכחותו. ומי שלא מאמין ביְהֹוָה קרוב אליו, שום קורבנות לא יועילו לו. 

אפשר לשער שכאן הם היו במחלוקת מול אביהם אהרון וגם מול משה. כי משה בהתחלה דיבר על אל נעלם: בלתי נראה בלתי נשמע ובלתי מוחש, ואחר כך כנראה נכנע להרגלים הפולחניים של העם ממצרים. זו כנראה הסיבה שמשה לא מזהיר אותם מראש. לא ראינו שמשה מנסה למנוע אותם מהגשת הקורבן. יכול להיות שאם זה היה מצליח להם, זה דווקא היה מוצא חן בעיני משה. לפי ההסבר הזה, יכול להיות שהזרות של האש של נדב ואביהו, נובעת מהטענה שלהם שפולחן האש זר לאל הישראלי. זאת אומרת: שפולחן האש לא שייך לאל הישראלי ולא כך צריכים בני ישראל לעבוד את אלוהיהם הבלתי מוחש.

הסבר אחר שיכול להיות כאן, הוא שפשוט הייתה להם תקלה בטיפול באש. בתקופה העתיקה, ההתעסקות באש לא הייתה פשוטה בכלל. זה מצריך ידע נרחב. צריך לדעת מה עומד באש ומה לא עומד באש. ואיך גורמים לאש לא להתפשט ? ואם היא מתפשטת, אז איך מכבים אותה ? זה לא פשוט בכלל. 

אצל נדב ואביהו כתוב שהם הוסיפו למחתות עם הגחלים רק קטורת ולא שום דבר אחר: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה .."(ויקרא י' 1). יכול להיות שהקטורת שהם השתמשו בה, לא הייתה נקייה מחומרי בעירה. יש קטורות שמכינים מצמחים מיובשים שטוחנים אותם לאבקה וזורקים על האש, ויש קטורות שלא טוחנים, רק משליכים לאש פרחים יבשים צמחים מיוחדים כמו: קינמון, ציפורן, כרכום, נרד שהוא סוג של אזוב, או הקושט שהוא סוג של צמח האננס...וכו'. או מיני קטורת שהופקו משרף של עצים. מור, צרי, לבונה, קלופה וחלבנה... וכו'. המור - מופק משרף עץ המור ומוזכר בין מיני הקטורת שמשה מצווה להקריב על המזבח: "וְאַתָּה קַח-לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת..." (שמות ל', 23). הלבונה – גם היא שרף ריחני המופק מעץ הלבונה ששייך למשפחת הבָּשְמִיִים. המשותף לכולם הוא ששריפת הפרחים המיובשים שלהם, או כשהשורפים את שרף העצים הללו הם מפיצים ריח נעים.

לגבי הפקת השרפים אין ספק שמדובר בידע מאוד ממוקד כי החומרים הללו דליקים, אלא שדווקא להם יש ריחות חזקים יותר. בהתאם לכך, הכמויות שיש להוסיף מהם ביחס לתערובת שמועלית על המזבח הן קטנות ממש. ולא רק זאת אלא אף יש להקפיד על יחסים מאוד מסויימים שלהם אחד כלפי השני, שאם לא כן נוצר חומר מתפוצץ. היום אנחנו יודעים ששרף של עצים משמש בתעשיית חומרי הנפץ, אבל בתקופה הקדומה המושגים האלה לא היו מוכרים.

אצל נדב ואביהו אנחנו רואים שהם הוסיפו לגחלים שלהם רק קטורת, ולא שום דבר אחר. אפשר לחשוב שאולי פה הייתה הבעיה. יכול להיות שבהיותם צעירים, לא הספיקו ללמוד את כל סודות ההתעסקות באש, ולא היה להם ידע מספיק לעבודה עם חומרים מתפוצצים.  

אותו דבר אנחנו מוצאים אצל קורח שגם הוא נמנה על הכהונה, וגם שם אנחנו מוצאים מחלוקת בינו ובין ומשה ואהרון לגבי המנהיגות בעם. גם שם מבחן המנהיגות נקבע בהגשת קטורת לפני יְהֹוָה: "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהֹוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ ..(במדבר ט"ז 5-7). כנראה שהשליטה בטכנולוגיית השימוש באש הייתה כל כך מכרעת לגבי קביעת המנהיגות בעולם הקדום, עד שגם פה נדרשים קורח ועדתו להוכיח יכולת ולכן התאמה.

מה שמעניין בפרשה הזו הוא שקורח לא נבהל כלל ממבחן המנהיגות הזה. להיפך, מיד הוא מסכים לו, ומיד מתייצבים הוא ואנשיו בפתח אוהל מועד כל אחד עם המחתה שלו למבחן מול משה ואהרון: "וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:" (שם, 18) יתירה מכך, קורח כל כך בטוח בהצלחתו עד שהוא מזמן את כל העדה אל פתח אוהל מועד: "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ט"ז 19). יכול להיות ששליטתו באש הייתה כל כך גדולה שידע כי אין לו ממה לחשוש. ואכן, קורח מצליח במבחן האש בפתח אוהל מועד. כי המשך הפרשה מרמז על פגיעה קשה במנהיגותו של משה. המשך הפרשה מתעלם לגמרי מתוצאות מבחן האש, למרות ההצהרה המפורשת של משה : "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהֹוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ.(במדבר ט"ז 5-7). והנה, מבחן האש אכן מתקיים, ואולם הכתוב מתעלם מתוצאותיו. יתירה מכך, עלה הבוקר שלאחר מבחן האש ומסתבר שאין הכרעה לגבי מי הקדוש ומי נבחר ע"י יהוה. אין זאת אלא שקורח עמד במבחן האש בהצלחה, ולכן תביעתו לשותפות בהנהגה עומדת בעינה. 

אלא, שמשה לא מוכן לשתף את קורח ועדתו במנהיגות והוא מיד מעלה מבחן חדש: אופן מימוש גזר דין המוות, שמשה מטיל עליו, בשל קריאת התגר שקרא על מנהיגותו. 

קודם כל, כבר לא מדברים על פתח אוהל מועד כמקום ההתרחשות. שם כנראה הכל הסתיים בניצחונו של קורח, וכל העם שבו איש למשכנו. שנית, עולה לפני משה צורך חיוני להפגין מנהיגות באמצעות מבחן אחר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְהֹוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי" (שם, 28). 

למה ? מה רע היה במבחן הקודם ? למה נדרש משה לשכנע את העם כִּי יְהֹוָה שְׁלָחַנִי ? אין זאת אלא שהצלחתו של קורח במבחן האש הביאה לפגיעה חמורה במעמדו של משה, עד כדי כך שעולה ספק עקרוני לגבי אמיתות עצם שליחותו ע"י יהוה. ספק זה עולה גם מניסוח המבחן הנוסף שהוא מטיל למערכה בפסוק שלאחריו: "אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהֹוָה שְׁלָחָנִי:" (שם,19). 

ושלישית, מקום ההתרחשות של מבחן המנהיגות עובר מפתח אוהל מועד אל משכנם של קורח ועדתו: "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כד) דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם: (שם 23-24)

העולה מכאן הוא, שקורח עמד בהצלחה במבחן השליטה באש בפתח אוהל-מועד לעיני כל העם. ולכן, משה זקוק למבחן חדש שבו יוכל לבסס את מנהיגותו.  

הפעם מפעיל משה טכנולוגיה חדשה – יצירת בולענים במדבר- שלא היתה מוכרת לקורח, ולכן קורח לא יכול למנוע את התפרצות הבולען הגדול שבלע אותו ואת משפחתו ואת כל עדתו: "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל: וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ: (שם, 31-33). 

כלומר: יכולת הפעלה טכנולוגית משוכללת יותר היא שמבססת את מנהיגותו של משה, והיא שמשכנעת את העם שקורח איננו מתאים למנהיגות : וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהֹוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהֹוָה" (שם, 30). בכך מסתיימת פרשת קורח. הוא וכל אשר לו ירדו חיים שאולה. וכבר אין שום איום על מנהיגותו של משה. 

אז מה פתאום מתווסף שם פסוק חותם, בלתי נדרש: וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהֹוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת: (שם, 35) . מי היו אלה 250 מקריבי הקטורת שנכשלו במבחן האש ? נחזור ונעיין שוב בפסוק 17: "וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ:". הדרישה למבחן האש הופנתה לא רק כלפי קורח אלא גם כלפי כל תומכיו. הפסוק מדגיש היטב חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן. 

מכך אפשר ללמוד שקורח לימד את אנשיו את סוד ההתעסקות באש, מתוך תפיסה דומה לזו של נדב ואביהו- בני אהרון שבפרשתינו. גם הוא, כמו נדב ואביהו, חושב שאת הידע הזה אפשר וצריך ללמד את כל העם, ואין בו שום עדות על התאמה או אי התאמה למנהיגות. ואכן 250 ממלוויו של קורח רכשו ידע מסויים בטיפול באש, אם כי לא ידע מספיק, כפי שעולה ממבחן התוצאה. 

חתימת הפרשה בכישלונם של הללו באה ללמד שמבחן האש דווקא ממשיך לתפקד בבחירת המנהיגות בעם, אפילו שקורח עצמו עבר אותו בהצלחה. אז אולי קורח עצמו כן מתאים למנהיגות, אבל מלוויו בשום פנים ואופן לא.

לסיום נוכל לומר, שהקרבת הקטורת נבחרה לשמש במבחן המנהיגות, משום שהטיפול בקטורת דורש ידע שהשליטים לא חילקו עם העם. למי שמסתכל מבחוץ, ולא מבין את הבעייתיות של הטיפול בקטורת, זה נראה דבר פשוט לגמרי. מה הבעיה. לוקחים כמה חומרים ומערבבים אותם וזורקים אל האש. הבעיה היא כמובן בכמויות. ביחסים בין החומרים. ומי שערער על המנהיגות לא שוּתַּף בידע הזה. 

נדב ואביהו כנראה חלקו על תפיסתו של משה שמנע ידע וטכנולוגיה מהעם לצורכי שליטה. הם גם אולי חשבו, שהידע שלהם בטיפול בחומרים המסוכנים האלה הוא מספיק. הם ראו איך אהרון הכוהן, אבא שלהם מטפל בחומרים האלה, והם חשבו שהם כבר יודעים הכל. ויכול להיות שהם רצו להציג את יכולתם בהקטרת קטורת כהוכחה לכך שהם כבר מוכנים להיות חלק מהמנהיגות. ואולי רצו להחליף את המנהיגות עצמה- בדיוק כמו קורח ועדתו. אולי זו הסיבה לכך שבחתימת הפרשה מצווה משה את אהרון לשתוק.

אהרון כנראה ידע על מחלוקתם זו של בניו ואולי היה אף שותף לה, אם כי קיבל עליו את גזרתו של משה כמנהיג העם. אחרת אנחנו לגמרי לא מבינים את חתימת את הפרשה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ויקרא י' 3) . מה היה לו לאהרון לומר ולא אמר ? מה בכלל היה יכול להגיד ? הרי הפגיעה בבניו הייתה לכאורה ע"י גורם עליון. יתירה מכך, למה משה צריך לפנות לאהרון הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ... הרי לא ראינו בשום מקום שיְהֹוָה מתייחס להתקדשותו ע"י המתת הקרובים אליו. ומה פירוש המשכו של הפסוק: וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד. איך קשור מעמדו ומשקלו של יהוה בקרב העם להריגת מי מקרוביו ? ואכבדה בפרעה ובכל עבדיו וידעו כי אני יהוה.

לדעתי אהרון נדרש לשתוק, כי היה לו מה להגיד. יכול להיות שידע עוד משהו על הטכנולוגיה של האש, משהו שמסכן את בניו, אבל משה אסר עליו לספר זאת להם. ויכול להיות שחשב שמשה יכול היה למנוע את האסון תוך שימוש בטכנולוגיה מתקדמת יותר גם בלי לחשוף את הסוד. וגם יכול להיות, שבתוך תוכו חשב שטענתם העקרונית של בניו היא הנכונה, ואין להשתמש בידע לצורכי שליטה. 

סביר להניח שהוויכוחים הללו בתוך משפחת הכהונה היו עוד קודם, ומשה שב וטען שהעם עדיין לא בשל מספיק לקליטת הטכנולוגיה הזו. ולכן הוא מתנגד להפצתה בקרב העם. ואכן, בעקבות האסון, הוא פונה שוב ומזכיר לאהרון: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה לֵאמֹר.. כלומר: אתה רואה. על זה בדיוק דברנו. וזה עוד עם שני בניך שחונכו היטב ושולטים בטכנולוגיה הזו בצורה טובה. צא וחשוב כמה אסונות כאלו יהיו אם נפיץ את הידע לכל העם ? לכן אין לנו ברירה אלא לשמר את הידע הזה בתוכנו, ולהשתמש בו אך ורק לצרכי השלטון לכן "וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". היינו: בלית ברירה ישמש הידע הזה לחיזוק משקלו של המנהיג על העם.

אבל גם יכול להיות שמשה מרמז פה משהו נוסף לאהרון. "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם". לאמור: לא אהסס להפעיל את הטכנולוגיה שבידי גם כלפי מתחרים מבית. שהרי כל הזדמנות שתאפשר לי להפגין את יכולתי הטכנולוגית רק תעמיק עוד יותר את מעמדי ואת שליטתי על העם.

בין אם כך ובין אם אחרת, תעוזתם של בני אהרון, נדב ואביהו, מעבירים לנו מסר ולקח שמתאימים גם לימינו.