590 שנה לאחר ההתרחשויות מציגים חז"ל גרסה שונה לחלוטין מזו המופיעה במקורות של התקופה. לגרסתם, לא נקבע חג החנוכה לדורות כדי לציין את ניצחון הרוח של שאיפת האדם לעצמאות ואת גבורת החשמונאים שמסרו את נפשם במלחמה קשה ואכזרית מול יוון – האימפריה של התקופה, אלא נקבע לדורות בגלל "נס פך השמן" שלא נזכר בשום מקור מוקדם יותר, וחורג לחלוטין מרוח מקורות התקופה. חז"ל מתעלמים לגמרי מחירוף הנפש וממלחמת הגבורה העילאית שניהל עם ישראל על עצמאותו בהנהגת מתתיהו ובניו. חז"ל מעדיפים להכתיר את האֵל בכתר הגבורה והניצחון ולא את הלוחמים האמיצים שמסרו את נפשם על עצמאות העם והממלכה. 

נסקור להלן את המקורות השונים המתייחסים לחג החנוכה וננסה להבין את הנחות הייסוד שבבסיס גלגוליו של חג זה כפי שנתקבעו בתודעה היהודית עד ימינו.

המקור הקרוב ביותר למרד החשמונאי – פחות משלושים שנה לאחר הניצחון, הוא ספר מקבים א. זהו ספר חיצוני שנכתב בירושלים, בעברית, ע"י בן התקופה. במוקד החגיגה עומדת חנוכת המזבח שמסמלת את החופש והחירות לה זכו היהודים. מעתה הם חופשיים לשוב לפולחן אבותיהם כמשפט: 

"ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו ליהוה בשירים ובקתרוסים, בכינורות ובחלילים ובמצלצלים... ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם... ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל יהוה את חרפת הגויים מעליהם... ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה ליהוה". (מקבים א, ד 57-51). 

על פי מקור זה שמחת החגיגה מתוארת כהתפרצות טבעית של שמחת עצמאות שבאה בעקבות הניצחון החשמונאי על האימפריה היוונית: "כי גלל יהוה את חרפת הגויים מעליהם" (54), מבחינת מקור זה, חג החנוכה אינו אלא חג העצמאות של הבית השני, שבא לידי ביטוי בהקרבת קורבנות, בשירי הלל ליהוה, בנגינה בכינורות, בחלילים ובמצלצלים. 

מספר ימי החגיגה - שמונה ימים, מייחד את חג החנוכה משאר חגיגות המזבח במורשת היהודית ומעלה מספר שאלות לגבי אופיו. חוץ מחנוכת המשכן בימי משה, שכללה את שבעת ימי המילואים, והתקדשות המזבח ביום השמיני, לא מצאנו שמקדש שלמה ומקדש שני נחוגו שמונה ימים . 

כללו של דבר הוא. המקור הקרוב ביותר להתרחשויות, לא מזכיר פך שמן, לא מספר על הדלקת נרות, ואפילו מנורה לא נזכרת בו. המזבח הוא שעומד במרכז החגיגה, ואופן החגיגה מזכיר יותר את שמחת דוד המלך ואנשיו, בתהלוכה שליוותה את ארון יהוה מבית אבינדב בגבעה לירושלים . חגיגה של זמר, נגינה ומחול. הביטוי "ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל יהוה את חרפת הגויים מעליהם" יכול ללמד שהחגיגה כללה גם שירי ניצחון על היוונים.

המקור השני הקרוב למרד החשמונאים, הוא מקבים ב'. רק 60 שנה לאחר הניצחון החשמונאי וכשלושים שנה בלבד לאחר מקבים א'. גם הוא חיצוני לספרות חז"ל. נכתב ביוונית, בעיר קירניה שבצפון לוב.

על פי מקור זה חג החנוכה הוא חג סוכות מאוחר, תמורת חג הסוכות המקורי שנמנע בשל מאורעות המלחמה : 

"ורוח ה' צלחה על יהודה המקבי ועל אנשיו, וילכדו את העיר ואת המקדש... ויהי אחרי טַהֲרָם את הבית, ויעשו מזבח חדש, ויוציאו אש מן האבנים אשר ליקטו, ויקריבו את קורבנם לה' מקץ שנתיים ימים:... ומאת ה' היתה זאת לְחַטֵּא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו: ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות , ויזכרו את הימים מִקֶּדֶם בְּחָגְגָם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה: ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו:" (מקבים ב' י' 9-1). 

סופר מקבים ב' הוא בן הגלות, חסר מולדת וחסר חירות. הוא תולה את הניצחון החשמונאי בתשועה אלוהית ישירה ולא בגבורת הלוחמים. יהוה הוא שנתן ללוחמים את העוז והישועה לטהר את מקדשו. הוא מדגיש את טיהור המקדש ואת בניית המזבח החדש ואת הצער הגדול שנגרם ללוחמים היהודים שלא יכלו לחגוג את חג הסוכות במועדו, בשעה שתעו בישימון כבהמות שדה. פרטי החגיגה המופיעים כאן מתאימים לגמרי לאופי חגיגת חג הסוכות. ערבי נחל, כפות תמרים ושירי תודה לאלוהים אשר נתן לחשמונאים את הכוח לטהר את בית המקדש. בהתאם להשקפתו הדתית, אין שום רמז לשירי ניצחון על היוונים. גיבור הניצחון הוא האל ולא האדם.

גם במקור הזה אין נס פך השמן, אין מנורה ואין הדלקת נרות. האש הנזכרת כאן, עניינה הוא אש המזבח ולא הדלקת המנורה. הכוונה היא לדַּמוֹת את האש האלוהית שעלתה מאליה על המזבח בחנוכת המשכן בימי משה ובחנוכת מקדש שלמה. בכך הוא בא לטעון שגם על המקדש הזה, שטוהר ע"י החשמונאים שורה אותה קדושה. ובזכות אותה קדושה הוא דורש מיהודי מצרים לקבל עליהם את חג החנוכה ולכלכל את המקדש בתרומות ומעשרות, ובזבחים: "למען תעשו 

גם אתם חג הסוכות והאש כנחמיה בכלכלו אז את המקדש ואת המזבח הביא זבחים..."(מקבים ב, א). 

יחד עם זאת, בפתיחת הספר, כשהוא מצטט איגרת שנשלחה ע"י יהודה המקבי מירושלים ליהודי מצרים, לבקש מהם לקבל עליהם את חג החנוכה, הוא כן מזכיר הדלקת נרות והוא גם מכנה את החג כחג הסוכות והאש: 

"היהודים אשר בירושלים ובארץ יהודה לאחיהם היהודים במצרים שלום וישע רב... ונתפלל אל ה' וישמע אלינו ונביא זבח ומנחה ונדלק את הנרות ונשם את הלחם. ועתה עשו את ימי חג הסוכות מחמישה ועשרים בחדש כסלו ... את חג טהרת המקדש, ראינו להודיעכם למען תעשו גם אתם חג הסוכות והאש כנחמיה בכלכלו אז את המקדש ואת המזבח, הביא זבחים..." (מקבים ב, א). 

נראה שהדלקת הנרות הנזכרת כאן, מובאת בתוך רשימת פעילויות המעידות על החזרת עבודת הקודש לסדרה. דבר שבא ללמד על השלמת טיהורו המלא של המקדש. למרות הזיקה שהסופר יוצר בין חג החנוכה ובין חג האש, לא המנורה ולא הדלקת הנרות עומדים במרכז החגיגה אלא טיהור המקדש ובניין המזבח החדש.

יחד עם זאת, העובדה שהסופר מכנה את חג החנוכה "חג הסוכות והאש", עשויה אולי ללמד על מקור חוסנו של חג החנוכה. חג זה עומד וקיים עד ימינו למרות התנגדות חז"ל לכל החגים שנקבעו ע"י בית חשמונאי, ולמרות המאמצים הגדולים שהשקיעו בהשכחתם. "יום ניקנור" למשל, שגם הוא הוכרז כחג חשמונאי נעלם ונמחק מהתרבות היהודית. כך גם "חג חורבן מקדש בשומרון" שהוכרז ע"י יוחנן הורקנוס, גם הוא נעלם ונמחק מהמורשת ביהודית ואין לו כל זכר בימינו. 

כללו של דבר הוא, שגם המקור השני, הרחוק מהאירועים רק ב- 60 שנה, לא מזכיר נס פך שמן, ולא מזכיר מנורה. אופן החגיגה המתואר כאן הוא חגיגת סוכות מקראית לגמרי ללא כלי נגינה וללא כל רמז לשירי ניצחון.

200 שנה לאחר מרד החשמונאים, מופיעה בפעם הראשונה התייחסות לחג החנוכה בספרות פרושית. "מגילת תענית" נכתבה בירושלים סמוך לחורבן בית שני, בתקופה שעדיין היה אסור להעלות בכתובים את התורה שבע"פ – ספרות קדם-תנאית. לכן החיבור הוא קצר ביותר. 40 משפטים בלבד. החיבור כתוב בלשון ארמית ממלכתית, והוא מונה כשלושים וחמישה תאריכים בשנה האסורים בתענית, ומקצתם אף במספד, בשל שמחות וניצחונות אשר אירעו בהם במרוצת ימי הבית השני. במגילה זו יש התייחסות לחגים שקבעו החשמונאים כאל ימי שמחה מקובלים שאסור להתענות או לספוד בהם. ברשימת החגים כאן נזכרו גם יום הניצחון על ניקנור בי"ג באדר כחג "יום ניקנור", ויום כיבוש העיר שומרון בכ"ה בחשוון כיום "אכידת שור שומרון". וכן נזכרים כל שמונת ימי חנוכה כימי חג ושמחה: 

"בעשרין וחמשא ביה יום חנוכת תמניא ימין די לא למספד" [בעשרים וחמישה בו (בכסלו) יום חנוכת שמונה ימים שלא לספוד בהם]. 

מטבעה של המגילה [רשימה תמציתית ומסכמת] אין אפיונים נוספים לחג החנוכה מלבד ציון העובדה שכל שמונת ימי החנוכה נחשבים לימים של שמחה. אבל ממנה אפשר ללמוד ששלושת החגים החשמונאים החזיקו מעמד בתרבות ישראל במשך 200 שנה לפחות. עד למרד הגדול. 

המקור הרביעי שמתייחס לחג החנוכה הוא "קדמוניות היהודים" ליוסף בן מתתיהו. מאתים ושישים שנה לאחר ניצחון 

החשמונאים , ושלושים שנה לאחר כשלון המרד הגדול נגד רומי, שבו שימש יוסף בן מתתיהו כ"מפקד הגליל", יצא לאור ברומא ספרו, "קדמוניות היהודים" (20 ספרים = פרקים) כשהוא כתוב בלשון היוונית . גם ספר זה אינו נמנה על ספרות חז"ל, והגיע לידנו רק משום שנשמר בספרייה הנוצרית. בספר י"ב מתאר בן מתתיהו את כניסת המקבים לירושלים ואת מלאכת הטיהור שנעשתה במקדש לאחר שלוש שנים של עבודת אלילים שנהגה בו, בעקבות גזירות אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) : 

"ולאחר שטיהרוֹ [יהודה את המקדש] בקפדנות הכניס בו כלים חדשים: מנורה, שולחן, מזבח, עשויים זהב, ... אף הרס את המזבח ובנה חדש מאבנים שונות שלא סותתו בברזל. ובעשרים וחמישה לחודש כסלו, שהמוקדונים קוראים לו אפלאיוס, הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח... וקרה המקרה ודברים אלה נעשו לאחר שלוש שנים באותו יום, שבו נהפכה עבודת-הקדש של היהודים לעבודת-שיקוץ טמאה. כי בית המקדש שהושׁם על ידי אנטיוכוס, עמד בשיממונו שלוש שנים... ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים. וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים. ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו [חג] האוּרִים (=חג האש). ונראה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות הופיע לנו בלי שקיווינו לה." (קדמוניות היהודים ספר י"ב)

על פי מקור זה יש שני מרכיבים בחגיגת החנוכה הראשונה של יהודה ואנשיו. המרכיב הראשון הוא חידוש עבודת הקודש הכוללת: הדלקת נרות, הקרבת קטורת על המזבח והקרבת קורבנות במשך שמונה ימים. המרכיב השני הוא החגיגה העממית שכוללת: זבחים מפוארים, שירי תהילות לאלוהים, נגינה עלי נבל ושמחה גדולה על חידוש מנהגיהם. 

פה נזכרת הדלקת הנרות בפעם הראשונה, אבל לא מצוין שום קושי בהשגת שמן לנרות. כלומר: לא יכול להיות שום נס פך השמן ! מצד שני, יש פה חגיגה ישראלית טיפוסית: זבחים (= מנגל), שירה בציבור, נגינה על נבל ושמחה גדולה על חידוש העצמאות הלאומית שבאה אליהם בהפתעה. 

דבר מעניין נוסף כאן הוא החיבור בין חג החנוכה ובין חג האוּרים. ממרחק של מאתיים ושישים שנה, בן מתתיהו כבר לא בטוח בטעם שחג זה נקרא כך. הוא משער [ונראה לי] שזה בגלל החירות שהושגה בהפתעה. אותה חירות פתאומית שהביאה לקביעת החג הזה לדורות. אבל הוא רק משער. הוא לא באמת יודע.

כללו של דבר הוא, שגם המקור הרביעי לא מכיר את נס פך השמן. אבל הוא כן מזכיר הדלקת נרות. אלא שיתכן שהדלקת הנרות שכאן קשורה דווקא לזיהויו של החג עם חג האוּרים. היינו: הדלקת הנרות קשורה למנהגי חג האוּרים הנפוץ בעם, וחל באותם הזמנים - המוקדונים קוראים לו אפלאיוס - ולאו דווקא לחג העצמאות החשמונאי.

350 שנה לאחר מרד החשמונאים, בשיא התקופה התנאית, נמצאה התייחסות פרושית נוספת למרד. עד לתחילת התקופה התנאית הייתה מגילת תענית התמציתית (ספרות קדם-תנאית), תעודה יחידה שהעלתה על הכתב פסיקות של חכמים ומנהגים שרווחו בעם. עצם היותה בכתובים, הקנה לה מעמד של קדושה כמו לספרי המקרא. מתחילת התקופה התנאית מתחיל להתפשט ההיתר להעלות תורה שבע"פ על הכתב , וכמו יתר פסוקי תורה, גם מגילת תענית החלה להידרש, מתוך ניסיון להסביר את השיקולים שהביאו לקביעת המועדים המצוינים בה כימי חג. בסוף תקופת התנאים, נאספו דברי הפרשנות והדרשות למגילה בקובץ שנקרא ה"סכוליון" למגילת תענית . וכך נכתב בה לגבי חנוכה:

"בעשרים וחמשה בו חנכת יומין תמניא ודלא למספד. מפני שטמאו גוים את בית המקדש. וכשתקפה מלכות בית חשמונאי, בדקוהו ומצאו בו שמן טהור, והדליקו בו את הנרות. כל אותן ימים שהדליקו בהם את הנרות עשאום יום טוב. והלוא חנוכה שעשה משה אינה אלא שבעה... והלוא חנוכה שעשה שלמה אינה אלא שבעה... מה ראו לעשות זו שמונה ? אלא בימי יון נכנסו בית חשמונאי להר הבית ושבעה שיפודין של ברזל היו בידיהם, וחיברום בבעץ [בדיל] והיו מתעסקין בהם כל שמנה"  

אע"פ שמקור זה פרושי, הוא לא מזכיר שום נס של פך שמן. להיפך. הוא מציין במפורש שמצאו פח שמן טהור, וכמות השמן שהייתה בו הספיקה להדלקת הנרות [ודוֹק: נרות ולא מנורה] ללא כל בעיה, למשך כל תקופת השיפוצים במקדש, שכנראה ארכה שמונה ימים. שכן, כל אותם ימים שהנרות דלקו בהם הוכרזו כימי חג. ומכיוון שאורכו של החג הוא שמונה ימים, ברור שהיה מספיק שמן לכל התקופה. 

גם ציון הדלקת הנרות לא מרמז על הדלקה פולחנית, שהרי אין מנורה ומתוך כך שיהודה ואנשיו מתעסקים בבניית מנורה פרוביזורית משיפודי הברזל שהיו בידיהם, ברור שהדלקת הנרות שימשה למאור ולא לפולחן. יתירה מכך, כל עיקרו של הטקסט לא בא אלא לענות על שאלת אורכו החריג של חג חנוכה בהשוואה לשאר חנוכות במורשת ישראל. והעובדה שהוא מתפתל בין שני הסברים – מצד אחד שמונה ימי חנוכה בגלל ששיפוץ המקדש ארך שמונה ימים, ומצד שני שמונה ימים בגלל הזמן שלקח להם להתקין מנורה זמנית משבעת השיפודין – מלמדת שלעורך הסכוליון לא ברורה באמת מהי הסיבה למשכו החריג של החג - שמונה ימים. יתכן שאורכו החריג של חג החנוכה כמו גם התקשרותו לחג אש = חג אוּרים (הן במקבים ב' והן אצל בן מתתיהו) מרמזים על חג קדום הנהוג מקדמא דנא ואיננו נובע בהכרח מחגיגת הניצחון החשמונאית, אלא רק מחפיפה בזמנים בינו ובין חג הניצחון. 

על כל פנים, גם 350 שנה לאחר המרד, אין שום סימן להתרחשות ניסית, על-טבעית, שקשורה לחג החנוכה .

590 שנה לאחר ניצחון החשמונאים כבר נהוג חג החנוכה בכל קהילות ישראל, אלא שהטעם לכך איננו ברור. במסכת שבת ישנה התייחסות למגילת תענית, שבה נכתב שכל שמונת ימי החנוכה נחשבים לחג ואסור לספוד או להתענות בהם. על כך שואלת הגמרא: 

"מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (בבלי שבת כא ע"ב). 

מאי חנוכה ? פירושו הוא : למה (במגילת תענית) נחשבים שמונת ימי החנוכה הללו לימי חג ? כלומר: איזה נס אנחנו מזכירים בחג זה ? לא עלה בדעת חז"ל שאפשר לחגוג את ניצחון רוח האדם. תפיסת חז"ל מניחה שרק תשועה אלוהית אפשר לחגוג , ולא יתכן שחג החנוכה יהיה נפוץ כל כך בעם ישראל מבלי שתהיה בו איזו שהיא תשועה אלוהית. הבעיה היא שחג זה איננו מופיע במקרא. 

במשנה מניחים את קיומו של חג החנוכה בלוח החגים היהודי כנתון קבוע ומקובל מבלי ששאלת הלגיטימיות שלו תעלה לדיון. יתכן שבתקופת המשנה, הקרובה יותר לאירועי חנוכה, עדיין היה ידוע ברבים הטעם לקביעת החג החשמונאי. או כזיכרון לניצחון של ממלכה קטנה מול האימפריה של התקופה, או כחג העצמאות של הבית השני. לעומת זאת, בתקופת התלמוד - 590 שנה לאחר האירועים - חז"ל כבר לא כל כך זוכרים את הסיבות שהביאו לקביעת החג. 

צריך לזכור שמקורותיו של חג החנוכה מתוארים רק בספרים החיצוניים. אלו נאסרו לקריאה כבר ארבע מאות שנה קודם לכן . גם אם אפילו נניח שכמה ספרי חשמונאים שרדו בעברית עד לתקופת התלמוד, הרי בגלל האיסור לעיין בהם, נשאר סיפור הגבורה החשמונאי חתום בפני חז"ל . 

אלטרנטיבית, יכלו חז"ל להכיר את סיפור הניצחון המקבי ממקורות יוונים, שידוע כי שרדו גם אחרי תקופת התלמוד, אלא שמקורות אלו כתובים יוונית ובעלי זיקה לדת הנוצרית. לכן גם מהם התרחקו חז"ל. היוצא מכך הוא שחכמי התלמוד באמת לא ידעו מה טיבו של חג זה ולכן שאלו : מאי חנוכה ? בהעדר ידע על הניצחון החשמונאי ו/או בהעדר מקורות בני הזמן שעומדים בפני חז"ל, פנו חז"ל לדרך הסברה. כלומר: אם עם ישראל חוגג את חנוכה כנראה שזה משום שנעשה בהם נס. ואיזה נס נעשה בהם ? נס פך השמן .  

590 שנה לאחר הניצחון החשמונאי מפתחים חז"ל גרסה חריגה לגמרי מזו המופיעה במקורות בני התקופה. אגדה שאין לה שום תקדים, ולא נזכרה בשום מקור במשך למעלה מחמש מאות שנים ? מכאן ולהבא, כל הספרות היהודית מאמצת את הגרסה החריגה של חז"ל כאילו היה נס פך שמן במציאות, ללא בדיקה וללא עוררין. יתירה מכך, תפיסת הנס מורחבת ע"י חז"ל וממשיכיהם באופן כזה שמעתה היא מאפיינת את המערכה כולה. "ניסים ונפלאות שעשית לאבותינו", "נתת גיבורים ביד חלשים, ומעטים ביד רבים וטמאים ביד טהורים". תפיסה זו מוחדרת אל התודעה היהודית באמצעות עיצוב כל טקסי החג. בברכות להדלקת הנרות, בברכת המזון ובכל התפילות שנוהגות בימי החג. בכולן חוזר שוב ושוב אותו מסר: את הניצחון החשמונאי השיג האל ולא האדם. הריטואל החוזר ונשנה, חדר אל התודעה היהודית עד כדי כך שגם לאחר שנודעה לעם ישראל האמת לגבי הגבורה החשמונאית, המשיך עם ישראל כולו להתעלם ממנה ולאמץ את המסר הפלאי שעוטף את חג החנוכה באור אלוהי.

לטובת חז"ל עמדו שלושה גורמים שכולם יחד הביאו להשתלטות תפיסתם על התודעה הלאומית. הגזירה הראשונית שלהם בדבר האיסור על הקריאה בספרים החיצונים מחד, יחד עם העובדה שכל מקורות התקופה הרלוונטיים כתובים יוונית ולטינית או נמנים על הספרייה הנוצרית מאידך, ובנוסף לכך, המרחק בזמן - 600 שנה לאחר ההתרחשות, יצרו מצב בלתי אפשרי להעמדת סברתם במבחן המקורות. 

מעבר לכל אלה, שום יהודי, בשום דור, לא יכול להעלות על הדעת שחכמי התלמוד מסוגלים להמציא מעשה שלא היה ולא נברא, ומבוסס כולו על סברת בדים ערטילאית חסרה כל בסיס היסטורי.

כך נגזלה גבורת החשמונאים ונמחק זכרם מהתודעה הלאומית למשך למעלה מאלף שנה . גם לאחר שנכתב 'יוסיפון' אשר הביא את סיפור הגבורה החשמונאי לקהל קוראיו בעברית, לא הצליחו העובדות ההיסטוריות לבלבל את חכמי הדורות. הללו המשיכו להתעלם ממנו כאילו היה ספר חיצוני. ומתוך נאמנות כיתתית, הכפילו את מאמציהם להחדיר לתודעה היהודית שהגיבור האמיתי של הניצחון החשמונאי הוא האל ולא האדם.

למרבה התדהמה, המצב הזה מתמשך גם בימינו. המידע עומד גלוי מול עינינו, לאלפיו ולרבבותיו. מאות ספרים, אלפי מקורות, ומיליוני אתרים באינטרנט. וכולם מספרים את סיפור הגבורה החשמונאי, וכולם מסכימים שלא היה שום נס, וכל המחקר תמים דעים שאותה עצמאות של ימי בית שני הושגה אך ורק בשל גבורת הרוח האנושית. ובכל זאת, ולמרות הכל, אנחנו ממשיכים לברך את יהוה בטקס הדלקת הנרות, ומברכים "על הניסים שעשית לאבותינו", כאילו לא דם לוחמים עזי נפש הוא שנשפך בהמוניו, וחוזרים שוב ושוב על הקביעה המטעה "נתת גיבורים ביד חלשים, ומעטים ביד רבים וטמאים ביד טהורים", כאילו היו המקבים חלשים למרות ניצחונם, וכאילו היוונים הם הגיבורים למרות תבוסתם. כאילו היה צבא המורדים היהודי קטן מהצבא היווני וכאילו טומאה וטהרה איננה תפיסה סובייקטיבית, אלא קביעה אובייקטיבית שמקובלת גם על היוונים. ואנחנו ממשיכים לשיר: כד קטן, כד קטן, שמונה ימים שמנו נתן... כאילו היה באמת נס פך השמן. שיר זה שמיועד בעיקר לילדי הגן, מצליח להחדיר עמוק אל תודעתנו, כבר בגיל צעיר, את תפיסת הנס כך שבגיל מבוגר יותר, אנחנו כבר לא מצליחים להשתחרר ממנו.

החמור מכל הוא שאנחנו ממשיכים להנחיל לילדינו את האגדה הזו, כאילו לא עומדים המקורות לנגד עינינו. כאילו לא למדנו כלום מהמחקר החדש על התקופה. אנחנו מנחילים לילדינו את מה שלימדו אותנו בילדותנו, ללא בדיקה וללא ביקורת. כך אנחנו מוודאים שהבורות לגבי מורשתנו ההיסטורית, תימשך גם לדורות הבאים.  

טקס הדלקת הנרות, הוא המוקד של חגיגת החנוכה. והטקס כפי שהוא היום, הוא המכשיר הראשון במעלה לעיצוב תפיסתנו העצמית וההיסטורית. זהו מכשיר רב עוצמה שמשלב שמחת חיבור משפחתית: סביב שירה משותפת, סביב התעסקות משותפת באש (תמיד מעניינת), סביב אכילה משותפת של סופגניות ולביבות וכל מיני מאכלים משפחתיים, והכי חשוב, רענון חוזר ונשנה של האמונות המשפחתיות ו/או קהילתיות שמחזקות את הלכידות החברתית ו/או המשפחתית אליה אנחנו רוצים להשתייך. אלו הם דברים שכולנו כבני אדם כמהים להם בכל מאודנו. ומתוך הצורך העמוק הזה שבתוכנו, אנחנו פתוחים לחלוטין לקלוט כל מסר פנימי סמוי, שמועבר לנו במסגרת הזו. לכן חשוב מאוד לעצב את הטקס הזה על בסיס היסטורי אמיתי. בסיס שמשיב את זר הגבורה, הנחישות וההקרבה אל ראש החשמונאים. בסיס שמחזק את האמונה שלנו בעצמנו. בסיס שמחזיר אלינו ערכים קדושים של אחווה, של אחדות ושל לכידות חברתית. מעל לכל, בסיס שחוזר ומזכיר לנו ערך יסוד שאין שני לו בחשיבותו: מאבק בלתי מתפשר על חירויות היסוד הטבועות באדם מעצם היותו אדם. 

בהתאם לכך, צריך טקס הדלקת הנרות לשקם מחדש את ערך החירות שביסוד מרד החשמונאים. את יסוד האחדות והעמידה המשותפת של כל עם ישראל מול האימפריה של התקופה. את יסוד השותפות של כל הזרמים בעם שהשתתפו במלחמה. את יסוד ההקרבה העצמית, הנחישות והדבקות במטרה שגילו הלוחמים ששפכו את דמם על מזבח העצמאות היהודית בארץ ישראל. לכן נשיר ונהלל את רוח האדם בשירי גבורה וניצחון. לכן נשוב ונזכיר את גבורת אבותינו המקבים שיצאו למלחמה על הגשמת העקרונות הללו בדיוק. לכן נשלב בשמחתנו כלי נגינה ויציאה במחול, בדיוק כמו חגיגת יהודה המקבי ואנשיו בספר חשמונאים א, שהוא המקור הקרוב ביותר לאירועים.