למעשה, הימים הללו הם שריד של זמן הקציר מהתקופה החקלאית. המתח הרב שליווה את זמן הקציר, נבע מכך שהגידולים החקלאיים היו מצויים בסכנת פגיעתם הקשה של שינויי האקלים הקיצוניים ושל רוחות השרב האופייניות לעונה הזו, עונת האביב. פרי עמל של שנה שלמה יכול לרדת לטמיון במכת שרב אחת.

ההתגייסות לקציר הייתה כללית, והקיפה את כל כוח האדם הנמצא בהישג יד. עומס עבודת הקציר לא הותיר זמן לשום חגיגות מכל סוג שהוא. לא נישואין, לא אירוסין ולא שום בריתות. אפילו לא הסתפרו ולא התגלחו בזמן הזה. ובוודאי שגם לא לבשו מלבושים חדשים. כי מה מכבר משנה איך אתה נראה כשכולך מכוסה אבק, זיעה ואדמה. כל המאמץ הופנה לקציר. כל מה שנקצר לפני רוחות השרב העונתיות היה רווח. כל מה שנשאר על הגבעולים בשדות הלך לאיבוד.

כלכלת השנה כולה עמדה על כף המאזניים. הקיום בכבוד של כל השנה העתידית עמד בסכנה. האם יספיק הקציר למאכל לנו לשנה שלמה, או חלילה נזדקק לעזרת הכפרים השכנים ? או אולי נצטרך לסחור במשאבים היקרים לנו מכל - בנות הקהילה וצעיריה - תמורת אוכל ?... או אולי חלילה נצטרך לנדוד למקומות אחרים, שאפשרויות המזון שם טובות יותר.

החרדה הייתה איומה ביותר. סכנת הרעב העתידי שריחפה כעננה על חברי הקהילה הייתה מוחשית ביותר. פה לא מדובר באיזה סבל תיאורטי. אלא בחוויות אמת שרוב בני הקהילה יודעים ומכירים. הם כבר עברו חוויות כאלה בעבר. והם חרדים מאוד שלא לחוות אותן שוב.

מכאן שמנהגי האבלות כביכול [לא נושאים אישה, לא מסתפרים ולא מתגלחים, לא לובשים מלבושים חדשים ולא שומעים מוסיקה, ובאופן כללי, ממעטים בשמחה], הם בסה"כ התנהגות אותנטית של קהילה חוששת. של קהילה בחרדה קיומית. זה לא שמישהו קבע שהתנהגות כזו יכולה לצמצם את הנזק. להמעיט את המתח. אלא שפשוט אין זמן ואין ראש לכל הדברים האלה, שהם משניים לקיום הכלכלי.

בהמשך הזמן, ככל שיותר ויותר חדרה בקרב הכנענים, תושבי הארץ הקדומים, האמונה באחריותו של האל, בורא העולם, "הבעל"- או בשמו המלא "בעל שמם" כלומר: בעל השמיים - על כוחות הטבע, ובפרט שהוא אחראי על הגשמים ועל הרוחות. התפתחה גם התפיסה שהתנהגות הטבע היא ביטוי למידת שביעות רצונו של ה"בעל" מהנעשה על האדמה שהוא בעליה .

על פניו, נראה כי האדם רותם לטובתו חלקים אחרים של הטבע, שהם כולם בבעלותו של האל. כלומר: האדם משתמש בנכסי האל לטובתו האישית. ואת זה האל רוצה לעצור. לכן הוא משלח באדם את כוחות הטבע במלוא חוזקם :

בעקבות זאת, וכדי להימנע מזעמו של האל, החלו להתפתח מנהגי פולחן שדימו הידברות עם האל כדי לזכות ברשותו להפקת טובה מנחלתו. בהעדר תקשורת ישירה עם האל, הפך הכוהן המנהל את הטקס לנציגו של האל עלי אדמות. הקהילה הייתה מדמה בקשת רשות מן האל, והכוהן בשם האל, היה מרשה להם להפיק טובה מן האדמה , שהיא נכס האל . אם עלה הקציר יפה, הרי ש"הבעל" נישא בראש כל חוצות, ומהולל בפי כל חברי הקהילה מקטן ועד גדול, וכמובן עשרה אחוזים מהיבול (מעשר) מוקדשים למקדשו. כל זאת במטרה לשכנע אותו לשוב ולברך את הקהילות בקציר טוב וביבולים מספיקים גם בעונות הבאות. 

הרעיון היה לשתף את האל ברווחים הצפויים. הנחת הייסוד הייתה שאם הוא יהיה שותף, אז לא יפגע ביבולים שיש לו חלק בהם. מכאן שחשוב מאוד להפגין את השותפות כבר בתחילת הקציר. לכן נקבע שמיד עם פתיחת עונת הקציר מקריבים מיד קורבן ראשוני קטן לאל הבורא. מנחה קטנה של עומר שעורים. ולמה שעורים ? משום שהם מבשילות קודם ולכן עונת הקציר פותחת בהם תחילה. אבל הרמז ברור לחלוטין ומופגן. תן ברכה תרוויח ! לא תיתן ברכה לא תרוויח ! אם יהיה קציר טוב גם הרווחים שלך יגדלו. אם לא יהיה קציר טוב הרווחים שלך לא יגדלו.

בהמשך, קיבל יהוה -האל שלנו- את כל התכונות של הבעל: הוא יושב בשמיים, הוא אחראי על הגשמים בעִתָּם, הוא מנשב רוחות הוא מוריד את הטל...וכו', ובזמן בית המקדש הונהג קרבן דומה: ביום השני של חג הפסח, הוקרב קרבן 'העומר' - קרבן שעורים, שלאחריו מותרת אכילת התבואה החדשה בעולם כולו. בהקשר הזה, טקס הקרבת העומר היה למעשה טקס פתיחת עונת הקציר שעיקר עניינה הוא כאמור ספירת העומרים הניצלים משיני האקלים. אין לכך שום קשר למותם של תלמידי רבי עקיבא במרד בר-כוכבא, ודמם אינו אדום יותר ממיליוני הרוגי ישראל במרד שכשל.  

חשוב מאוד שלא להמשיך ולהפיץ את דברי הכזב הללו שכל מגמתם היא לטעון שאנשי הפרושים, חסידי רבי עקיבא וחכמי הפרושים האחרים, לחמו כתף אל כתף, עם לוחמי בר-כוכבא. ההיפך הוא הנכון. הסרת תמיכת חכמי הפרושים, ופרישת נאמניהם מצבאו של בר-כוכבא, ערב הקרב המכריע מול הכוחות הרומאים החדשים שנשלחו לדכא את המרד, היא שהביאה לתבוסה הגדולה מול הצבא הרומי, והיא אשר בסופו של דבר הביאה לשחיטה הנוראה שנקמו הרומאים בכל ערי הארץ. 

לאחר הניצחון הגדול של בר-כוכבא, רוב חבלי הארץ שוחררו מהשלטון הרומאי. הסנט הרומי לא השלים עם התבוסה, ושלח כוחות אדירים [110 לגיונות חדשים] לדיכוי המרד. חכמי הפרושים ידעו זאת. ולמרות הסכנה הצפויה, לא היססו הללו לפלג את העם, על רקע מחלוקת דתית. דרישתם מבר-כוכבא הייתה להכריז על הממלכה החדשה כ"ממלכת יהודה" שביסודה עומדת חוקת התורה, המתפרשת אך ורק לפי השיטה הפרושית. בהתאם לכך, מנהיגותה של הממלכה החדשה צריכה להיות מורכבת אך ורק מנציגי הפרושים בלבד. 

בר-כוכבא התנגד לכך, וכינה את הממלכה החדשה שהקים ממלכת ישראל, ובמנהיגותה הוא כלל את כל זרמי היהדות באותה תקופה ולא רק את חכמי הפרושים. על רקע סירובו להפוך את הממלכה החדשה לממלכת הלכה דתית, הסירו חכמי הפרושים את תמיכתם בממלכה החדשה, והביאו לפיצול כוחות המגן היהודים, למרות קרב ההכרעה הצפוי.

למעשה, פרישתם של תלמידי רבי עקיבא וחבריו מצבאו של בר-כוכבא היא אשר הביאה בסופו של דבר לתבוסה הנוראה כל כך מול צבאות רומי. כדי לחפות על חלקם העיקרי בכישלון המרד, שִׁבשו חכמי הפרושים את כוונתם המקורית של ספירת העומרים בעונת האביב, והפכו אותם לתקופת אבל על מות תומכיהם במרד, כאילו תומכיהם אכן לחמו בשורות המרד. מגמתם היא כמובן, לנקות מעליהם את האשמה העיקרית לכישלון המרד, ולהסתיר מהדורות הבאים את דבר בגידתם בעם ישראל בשעת מבחן. 

אסור שנמשיך לתת יד לדברי הכזב והמרמה הללו, שהפרושים הצליחו לטבוע בנו דורות על גבי דורות.